רע"א 391/20 מגנזי שאול נ. רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת ככסים

1.

המבקש החזיק במקרקעין הנחלקים לשלוש יחידות הידועות כיחידה 22, יחידה 0, ויחידה 10 (להלן ביחד: המקרקעין ). המשיבה היא הבעלים הרשום של המקרקעין. לגבי יחידה 22, המשיבה הכירה בסבו של המבקש כדייר מוגן בשטח זה והמבקש רכש מהמשיבה את הזכויות בה. יחידה 0 רשומה בתשריט מטעם המשיבה כ"רכוש משותף" ואילו יחידה 10 מופיעה בתשריט זה כ"מסעדה" שאותה משכיר המבקש לבית אופנה.

2.

המשיבה הגישה תביעה לסילוק ידו של המבקש מיחידות 0 ו-10 (להלן: היחידות שבמחלוקת ). ביום 2.9.2019 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט י' נמרודי ) את התביעה. לגבי יחידה 0, נקבע כי משמדובר בשטח משותף, וכי על המבקש לפנות אותה מכל שימוש בלעדי שאינו מותר על פי דין ברכוש משותף. לגבי יחידה 10, בית המשפט דחה את טענת המבקש כי ניתנה לו הבטחה שלטונית הניתנת לאכיפה שלפיה הוא יוכל לרכוש את היחידה. עוד נדחתה טענתו של המבקש כי סבו היה דייר מוגן גם ביחידה 10. לפיכך, הורה בית המשפט גם על פינוי יחידה 10. כמו כן, בית המשפט דחה את טענותיו המקדמיות של המבקש לרבות טענות בנוגע להתיישנות התביעה ושיהוי, בין היתר, מכיוון שעילה של הסגת גבול ופלישה היא מתחדשת. עוד נדחתה טענת המבקש בעניין התיישנות רוכשת, מכיוון שהמבקש לא טען כי הוא עומד בתנאים לקבלת טענה מסוג זה. זאת ועוד, נקבע כי על אף שכתב התביעה לוקה בפגמים ומידע חסר, אין בכך כדי להצביע על תביעה שהוגשה בחוסר תום לב. לבסוף, נדחתה בקשת המבקש לסעד חלופי שלפיו יחויב לרכוש את היחידות שבמחלוקת בהתאם לשווי השוק שלהם. מועד הפינוי נקבע ליום 9.1.2020 והמבקש חויב לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחה בסך של 12,000 ש"ח.

3.

ביום 24.10.2019 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין וביום 26.12.2019 הגיש בקשה לעיכוב ביצועו. ביום 8.1.2020 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת

ע' רביד ) את הבקשה. נקבע כי משהיחידות שבמחלוקת משמשות את המבקש לצורך עסקי, ככל שייגרם לו נזק מביצוע פסק הדין, מדובר בנזק שהוא בר פיצוי. עוד נקבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי, ובסמוך למועד הפינוי. לבסוף, נקבע כי נוכח האמור אין צורך להידרש לסיכויי הערעור.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, פינוי היחידות יגרום לו נזק כספי ממשי, בין היתר נוכח השקעתו הכספית ביחידות; כי הפינוי יאפשר למשיבה לבצע שינויים ביחידות שבמחלוקת, לרבות הריסה, באופן בלתי הפיך; וכי ממילא לא ייגרם נזק למשיבה מעיכוב ביצוע פסק הדין, בשים לב לעובדה שהתביעה לסילוק הוגשה שנים רבות לאחר שנודע למשיבה על נוכחותה של משפחת המבקש ביחידות שבמחלוקת. כמו כן, המבקש טוען כי אין הפרדה ברורה בין היחידה שבבעלותו לבין היחידה שעליו לפנות, וכי פינויו מהיחידות שבמחלוקת יחייב פינוי גם מהחלק שבבעלותו. כמו כן, נטען כי סיכויי הערעור בעניינו טובים. המבקש מדגיש, בין היתר, כי סבו החזיק במקרקעין משנת 1948; כי תביעת המשיבה לוקה בהתיישנות ובפגמים חמורים נוספים; כי יש לו זכות ביחידה 0 מכיוון שמדובר ברכוש משותף; וכי השיהוי בהגשת התביעה לפינוי גרמה לו לנזק ראייתי.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על פי אמות המידה המקובלות. מבלי להידרש לסיכויי הערעור, לא עלה בידי המבקש להצביע על נזק בלתי הפיך שיגרם לו כתוצאה מהפינוי. מדובר בפינוי של נכס עסקי ולא כזה המשמש למגורי המבקש. מכאן כי הנזקים הנטענים בבירור נזקים כספיים ברי פיצוי, אם יתקבל לבסוף ערעורו של המבקש ( רע"א 4508/19 חכימי נ' עיריית בני ברק , פסקה 5 (7.7.2019); רע"א 7844/15

מלכיאלי נ' מלכיאלי , פסקה 4 (23.12.2015); רע"א 1188/13 כהן נ' רחימוב , פסקה 5 (18.2.2013)).

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.