פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"מ
5031/14
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשות:
1. מועצה אזורית גזר
2. הועדה המקומית לתכנון ובנייה גזר
נ ג ד
המשיבים:
1. יאיר אהרונסון
2. ועד מקומי מושב רמות מאיר
3. ועד מקומי ישוב גני הדר
4. ועד מקומי מושב יציץ
5. ועד מקומי מושב גני יוחנן
6. נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה
בע"מ
בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט
לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופט ר' אמיר) בעת"ם 11823-01-14 מיום
2.7.2014
בשם המבקשות:
עו"ד חן סומך
החלטה
בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופט ר' אמיר ) לדחות את בקשת המבקשות לעיכוב ביצוע של פסק דין שהוציא מלפניו כשלושה חודשים קודם לכן.
1.
ביום 6.1.2014 הגיש המשיב 1, יחד עם 27 בעלי דין נוספים, עתירה מינהלית שבמסגרתה התבקש בית המשפט להורות על איסור שימוש בקטע כביש מספר 4233 המחבר בין מושב יציץ לבין מושב רמות מאיר (להלן: קטע הכביש ) ועל הריסתו או ביטולו. במהלך דיון שהתקיים בעתירה הגיעו הצדדים להסכמות הבאות: יש לאסור את התנועה בקטע הכביש, למעט לרכבים חקלאיים; יש להסיר את האספלט מקטע הכביש; יש להציב שילוט שיורה על כך שהכניסה תתאפשר לרכבים חקלאיים בלבד; ויש להסיר את השילוט מכבישים סמוכים המכוון את התנועה לקטע הכביש. ביום 26.3.2014 אימץ בית המשפט (כב' השופט ר' אמיר ) את ההסכמות ופסק כאמור בהן (להלן: פסק הדין ).
2.
המשיב 4 (להלן: ועד יציץ ) הגיש לבית המשפט קמא בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 26.3.2014; ולאחר מכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה זו. משנדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע, הגיש ועד יציץ בקשה לרשות ערעור לבית משפט זה, שבה נתבקש עיכוב ביצוע פסק הדין עד לאחר קבלת החלטת בית המשפט קמא בעניין הבקשה לתיקון הפרוטוקול. ביום 4.5.2014 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין ועל קבלת תשובת המשיבים (ראו: בר"ם 3139/14 ועד מקומי מושב יציץ נ' אהרונסון (4.5.2014)). ואולם, בטרם נתקבלה תשובה כאמור דחה בית המשפט קמא את הבקשה לתיקון פרוטוקול; והבקשה לרשות ערעור נמחקה לבקשת ועד יציץ. בנסיבות אלו הגישו המבקשות בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לתקופה של שנתיים ימים . ביום 2.7.2014 דחה בית המשפט קמא (כב' השופט ר' אמיר ) את הבקשה בציינו כי בהתאם לתקנה 43 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ) תנאי יסוד לעיכוב ביצוע בנסיבות אלו הוא הגשת ערעור או הצהרה על כוונה לערער. בלא תכלית ערעורית, כך נפסק, לא ניתן לעשות שימוש בכלי הדיוני של עיכוב ביצוע ולא כל שכן כאשר המועד להגשת ערעור חלף ופסק הדין הפך חלוט. להשלמת התמונה יצוין כי ועד יציץ עתר לביטול פסק הדין בטענה שלא ניתנה הסכמה מדעת (כטענתו) לסעדים שניתנו בפסק הדין, ובד בבד ביקש צו מניעה זמני לעיכוב ביצוע פסק הדין בגדרי ההליך שפתח. המבקשות בבקשה שלפניי הן משיבות בהליך.
3.
מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוענות המבקשות כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא שעה שקבע כי המסגרת הדיונית שמתווה תקנה 43(א) לתקנות היא לצרכי ערעור בלבד. לגופם של דברים טוענות המבקשות כי יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין נוכח הנזק שייגרם כתוצאה מביצוע פסק הדין, המטה את מאזן הנוחות לעברן; וכי הן פועלות להסדרה סטטוטורית של הכביש.
4.
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה באתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, אף מבלי להידרש לטענת המבקשות בדבר אופן פרשנותה של תקנה 43 לתקנות. מוכן אני להניח, לצורך הדיון, שבית המשפט מוסמך ליתן סעד שמשמעותו הלכה למעשה הארכת מועד לביצוע פסק דין שניתן בהסכמה, בין מכוח תקנה 43 האמורה, בין מכוח סמכותו הטבועה (ראו והשוו: רע"א 7950/04 מלון עדי אילת בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשייה לישראל בע"מ , פסקה 3 (5.9.2004);
בר"ם 10823/07 נורסטאר בע"מ נ' עמותת "פעולה ירוקה" , פסקאות 13-12 (30.12.2007) ). אלא שבנסיבות דנן, משמבוקש לעכב את ביצועו של פסק הדין למשך שנתיים ימים , אין מקום ליתן סעד בגדרי ההליך הקודם. ככל שעולה מהבקשה, בפי המבקשות טענות שלפיהן נפל פגם בפסק הדין. משכך, הן רשאיות לפנות בהליך מתאים לביטולו ובגדרו לעתור לצו מניעה זמני. ראוי אפוא שהסעד המבוקש ייבחן על רקע טענותיהן הקונקרטיות של המבקשות, ולא בגדרי הליך שהסתיים בפסק דין חלוט. למותר לציין שאין אני מביע כל עמדה לגבי סיכוייו של הליך כזה או אחר אם יינקט.
הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג בתמוז התשע"ד (21.7.2014).
ש ו פ ט