רע"א 7950/04 מלון עדי אילת בע"מ נ. בנק לפיתוח התעשייה לישראל בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 29.8.04, בה נדחתה בקשתו של המבקש להאריך את המועד לתשלום חוב שהוא חב למשיב מכוח הסכם שנחתם בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין.

2.אלו העובדות הצריכות לענייננו, בקצרה: ביום 17.6.04 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין המבקש למשיב, במסגרת תיק שעניינו בקשה שהגיש המשיב נגד המבקש לאכיפת שיעבודים ולמינוי כונס נכסים. לפי ההסכם נדרש המבקש לשלם למשיב סכום של 5,800,000 דולר, אשר יהווה סילוק של חובותיו למשיב, עד ליום 31.8.04. לקראת סוף חודש אוגוסט ביקש המבקש מהמשיב לדחות את מועד התשלום עד ליום 31.10.04. זאת, על מנת לאפשר את השגת הסכום הדרוש באמצעות עסקה בה אמורה קבוצת משקיעים לרכוש מלון שבבעלות המבקש. המשיב סירב לבקשת הדחייה, ואף מיאן להיפגש עם המשקיעים לפני שתוגש לו הצעה בכתב בנוגע לרכישה. ביום 26.8.04 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת המועד לביצוע התשלום עד ליום 31.10.04. בית משפט קמא דחה את הבקשה, בנימוק שמדובר בהסכם בין הצדדים אשר המבקש ידע מראש מה תהא תוצאת אי העמידה בו. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. הנימוק לבקשה הוא כי המשיב התנהג בחוסר תום לב בסרבו לדחיית מועד התשלום.

3.דין הבקשה להידחות. אכן, הלכה היא כי לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מועדים שנקבעו בהסכם בין בעלי הדין, כאשר קיבל ההסכם תוקף של פסק דין. שעה שבית המשפט מפעיל סמכות זו הוא מתערב במערכת החוזית שבין הצדדים, ומאחר שלהסכם ניתן תוקף של פסק דין אף נגרמת פגיעה בעיקרון הסופיות של פסק הדין. על כן, יש לעשות שימוש בסמכות האמורה רק במקרים חריגים, בהם הדבר נדרש על מנת למנוע אי-צדק משווע (ראו, ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב , פ"ד כח(2) 89; רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד , פ"ד מה(5) 661, 668-667 (להלן - עניין ג'רבי ); ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי , פ"ד מו(3) 279, 286-285; ע"א 346/88 אביבי נ' בן זכריה, פ"ד מו(4) 684, 692; רע"א 3143/04 וילאר נכסים 1985 בע"מ נ' קרמיטל אי. אל בע"מ (טרם פורסם), פסקה 6).

כך למשל, בעניין ג'רבי דובר בחוב אשר חלק ממנו שולם באיחור של יומיים לעומת המועד שנקבע בהסכם פשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין. בית המשפט פסק, כי עמידתו הדווקנית של הנושה על קיום החיוב במועד עולה כדי חוסר תום לב, וכי חרף האיחור עמד החייב בהתחייבותו. לעומת זאת, המקרה דנא אינו נמנה עם אותם מקרים בהם תגרום אי הארכת המועד לתוצאה בלתי צודקת. הואיל והדחייה המבוקשת היא של חודשיים ולא של ימים אחדים, לא ניתן לכאורה לומר כי עמידת המשיב על קיום החיוב במועד מהווה חוסר תום לב. המבקש לא שכנעני כי ישנה הצדקה לסטות מן האמור בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין. חיובו של המבקש לשלם את החוב במועד הנקוב לא הותנה בדבר, לרבות בהשגת מימון או ברכישת המלון שבבעלות המבקש על ידי משקיעים. אם המבקש לא היה משוכנע בעת חתימת ההסכם כי יוכל לעמוד בתשלום במועד, אזי היה עליו להימנע מלהתחייב לכך.

4.הבקשה לרשות ערעור נדחית בלא צורך בתשובה. ממילא נדחית הבקשה לסעד זמני.