בר"מ 5322/13 דארנא - הוועדה העממית להגנה על הזכות לאדמה ולדיור נ. רשות מק

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל ) שדחתה בקשה לצו ביניים שיאסור על המשיבה 1 (להלן: הרשות ) לבצע כל פעולה לקביעת הזוכים במכרז, כפי שיפורט להלן.

1.

בחודש אפריל 2013 פרסמה הרשות מכרז שבמסגרתו הוזמן הציבור להציע הצעות לרכישת זכויות מכר במתחם למגורים בשטח של כ-6,572 מ"ר בשכונת עג'מי ביפו (להלן בהתאמה: המכרז ו המתחם ). לפי תנאי המכרז, אמורות להיבנות במתחם ארבעים יחידות דיור בשילוב של שטח מסחרי. המועד האחרון להגיש הצעות למכרז חל ביום 14.7.2013 בשעה 12:00. בימים 12.6.2013 ו-18.6.2013 פנו המבקשים 3-1 לרשות בדרישה לתקן את תנאי המכרז. במכתב של המבקשת 2 נדרשה הרשות לתקן את תנאי המכרז באופן שיקנה משקל ראוי לצרכי הדיור של האוכלוסייה המתגוררת במקום; ובמכתב של המבקשת 3 נדרשה הרשות לשנות את תנאי המכרז באופן שיהיה בשיטת "מחיר למשתכן" וייועד לאוכלוסייה מחוסרת הדיור ביפו.

2.

ביום 10.7.2013 הגישו המבקשים עתירה מינהלית שבמסגרתה ביקשו לתקן את תנאי המכרז באופן שיהיה בהם מענה מידתי למצוקת הדיור הקשה של תושבי המקום, ברוח פניותיהם האמורות. בד בבד עם העתירה, הגישו המבקשים בקשה למתן צו ארעי במעמד צד אחד וכן צו ביניים שיורו לרשות להימנע מלקיים כל פעולה לקביעת הזוכה במכרז, וכן להורות לה להימנע מהעברת הזכויות במתחם לצד שלישי עד להכרעה בעתירה.

3.

ביום 11.7.2013 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ק' ורדי ) את הבקשה למתן סעד ארעי. משלא ניתן צו ארעי, התכנסה ועדת המכרזים ביום 17.7.2013 והחליטה לבחור במשיבה 2 (להלן: ריאליטי ) כזוכה במכרז. ריאליטי יוּדעה כי הוגשה עתירה המכוונת לתנאי המכרז; וכי עליה לשלם את התמורה בגין הקרקע עד ליום 13.1.2014.

4.

ביום 24.7.2013, לאחר שהוגשה תשובת הרשות לבקשה למתן צו ביניים, דחה בית המשפט קמא (כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל ) את הבקשה בקובעו כי המכרז כבר התקיים ונקבע זוכה. הבקשה שלפניי מכוונות להחלטה זו.

5.

בד בבד עם הגשת הבקשה לרשות ערעור, עתרו המבקשים למתן סעד ארעי במעמד צד אחד לעיכוב הליכי המכרז. ביום 29.7.2013 דחיתי את הבקשה למתן סעד ארעי, והוריתי למשיבות להגיש תשובה לבקשה לרשות ערעור.

6.

בבקשה נטען כי המכרז נסב על עתודת קרקע בשכונת עג'מי ביפו; וכי שכונה זו עוברת בשנים האחרונות הליכי פיתוח מואצים, בעידוד המדינה ובתמיכתה, בין היתר באמצעות שיווק מגרשים לבנייה למגורים במכרזים. הליכים אלה מובילים, לפי הנטען, לכניסת אוכלוסיה אמידה ולהתייקרות מחירי הדירות במקום; ולפגיעה בתושבים מעוטי הכנסה המתגוררים בשכונה, תוך דחיקתם החוצה ממנה בשל העלייה החדה במחירי הדיור. על רקע זה התבקש בית המשפט קמא לקבוע כי הייתה מוטלת על הרשות חובה להקנות משקל ממשי למצוקת הדיור של תושבי המקום מחוסרי הדיור, ובמיוחד התושבים הערבים שהשכונה היא עבורם מרכז קהילתי, דתי ותרבותי זה עשרות שנים; וכי הרשות אינה רשאית לשקול אך ורק שיקולים כלכליים של השאת רווח מרבי מהקרקע. לטענת המבקשים, שיווק הקרקע ללא תנאי או מגבלה יוביל לכך שעל המגרש ייבנו דירות יוקרה, שאינן בהישג ידה של מרבית האוכלוסייה הוותיקה, באופן שמגביר את תופעת הג'נטריפיקציה במקום. התנהלות זו, לפי הנטען, היא בלתי סבירה באופן קיצוני.

7.

לגופה של ההחלטה לדחות את הבקשה לצו ביניים נטען כי החלטה זו לוקה בהיעדר הנמקה; כי היא ניתנה על בסיס אירוע המאוחר להגשת הבקשה בלא שניתנה לעותרים זכות להתייחס אליו; וכי בית המשפט לא דן בסעד הנוסף שהתבקש בבקשה – מניעת העברת הזכויות בקרקע לזוכה במכרז. עוד נטען כי סיכויי העתירה טובים; וכי אם לא יינתן צו ביניים ייקבעו עובדות בשטח באופן שיקשה להשיב את המצב לקדמותו אם העתירה תתקבל. במישור עילות הסף נטען כי העתירה אינה לוקה בשיהוי; וכי יש למבקשות זכות עמידה כעותרות ציבוריות.

8.

המשיבות טוענות כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, הן משום שסיכויי העתירה נמוכים, הן משום שהעתירה לוקה בשיהוי ניכר, שכן היא הוגשה שלושה חודשים לאחר פרסום המכרז וארבעה ימים בלבד לפני סגירתו. בהקשר זה מצביעה הרשות על כך שבין השנים 2009-2006 התקיימו ארבעה מכרזים לשיווק המתחם ובכולם לא הוכרז זוכה. מכרזים אלה היו בתנאים שוויוניים, ואף בהם לא ניתנה עדיפות לתושבי האזור. עובדה זו מעצימה את השיהוי שבו לוקה העתירה. כמו כן נטען כי יש לדחות את העתירה בהיעדר עותר ספציפי; וכן מהטעם שהסעד שהתבקש בה הוא כוללני ומעורפל. לבסוף נטען כי התנאי בדבר מאזן הנוחות אינו נוטה לכיוון עיכוב הליכי המכרז וההתקשרות עם הזוכה. זאת, משום שעצירת המכרז תפגע במאמצי הרשות להקל את מצוקת הדיור הקיימת בכלל, ובאזור תל אביב-יפו בפרט; וכי אין להקל ראש בחשיבות התקבולים המשמעותיים למדינה בעקבות המכרז.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובות שהוגשו לה ובחומר שצורף, באתי למסקנה שדינה להידחות. כידוע, בקשת רשות לערער על החלטה בבקשה למתן צו ביניים תוכרע על סמך שני שיקולים: סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. שיקולים אלה מקיימים ביניהם "מקבילית כוחות" במובן זה שכאשר השיקול בדבר מאזן הנוחות מטה את הכף בבירור לטובת מתן צו ביניים, כך ניתן למעט בתנאי הנוגע לסיכויי העתירה ולהיפך (ראו, למשל, בר"ם 5338/10 מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 10 (9.8.2010)). בנסיבות דנן לא שוכנעתי כי התנאי בדבר מאזן הנוחות מטה את הכף לכיוון עיכוב הליכי המכרז והתקשרות עם הזוכה לעת הזו. זאת, משום שגם בלא שיינתן צו ביניים לא תהיה מניעה להעניק למבקשים סעד אפקטיבי ככל שעתירתם תתקבל. המבקשים לא הציגו לוח זמנים לתחילת עבודות הבנייה באופן שיגרום למהלכים בלתי הפיכים בשטח קודם למתן פסק דין בעתירה. לכך יש להוסיף כי המשיבים מודעים לכך שההתקשרות ביניהם כפופה לתוצאות העתירה, וככל שזו תתקבל, יהא עליהם להשיב את המצב לקדמותו במובן זה שההתקשרות ביניהם תבוטל. די בשיקול זה של מאזן הנוחות כדי להביא לדחיית הבקשה, וזאת אף מבלי שאני מביע עמדה בדבר סיכויי העתירה. בצד האמור אעיר כי במקרה של שינוי נסיבות קודם למתן פסק דין בעתירה, כגון תחילת עבודות פיתוח או בנייה בקרקע, יהיו המבקשים רשאים לפנות בבקשה לעיון מחדש בנושא צו הביניים לבית המשפט קמא.

10.

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.