פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
5477/11
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקשים:
1. פלונית
2. פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז מיום
12.07.2011, שניתן על ידי כב' השופט א' יעקב.
בשם המבקשים:
עו"ד מירה זינגר
בשם המשיבה:
עו"ד ערין ספדי
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' יעקב ), בגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטת בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין לביקורת משמורת ), מתאריך 17.4.2011 – להותיר את המבקשת במשמורת לצורך הרחקתה למדינת מוצאה.
להלן אביא, בתמצית, את עיקרי העובדות הנחוצות להכרעה.
2.
המבקשים, בני זוג נשואים, אזרחי סיירה ליאון, נכנסו לישראל באשרת תייר, ושוהים שלא כדין בישראל מאז שנת 2006. המבקש 2 (להלן: המבקש ) נכנס לישראל בשנת 1988 באשרת תייר והמבקשת 1 (להלן: המבקשת ) נכנסה לישראל בשנת 1999, גם היא באשרת תייר. למבקשים ניתנה הגנה זמנית בישראל בשל מצב הלחימה ששרר במדינת מוצאם סיירה ליאון – הגנה שעמדה בתוקפה עד לתאריך 28.2.2006. לקראת תום תוקף אשרת ההגנה הזמנית פנו המבקשים לאו"ם בבקשה פרטנית לקבלת מעמד של פליטים, זאת בטענה כי קיים חשש לחייהם בסיירה ליאון.
לאחר בדיקה נדחתה בקשתם והם נדרשו לצאת את הארץ עד לתאריך 28.3.2006. לאחר שפג תוקפה של האשרה הזמנית הנ"ל הגישו המבקשים עתירה מנהלית (עת"מ 1823/06) (אשר נמחקה לבקשת הצדדים), וכן הגישו בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, שנבחנה בוועדה הבינמשרדית ונדחתה מהטעמים הבאים:
ראשית , משום שמצב הקונפליקט במדינת מוצאם הסתיים ועל כן פגה ההגנה הזמנית שניתנה למבקשים בזמנו על ידי מדינת ישראל;
שנית , משום שלא נמצא כי צפויה סכנה לחייהם (בבחינה פרטנית של נסיבותיהם ונוכח דחיית טענה זו על ידי האו"ם); עוד צוין כי מצבו הרפואי של המבקש אינו כזה המחייב טיפול חירום רפואי עקב סכנת חיים מיידית, והמעקב והטיפולים הנדרשים לגביו יכולים להינתן גם במדינת מוצאו.
החלטה זו נמסרה למבקשים בתאריך 4.7.2007. המבקשים המשיכו ופנו, בתאריך 9.3.2008, בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים רפואיים, אשר נדחתה [הצדדים לא צירפו אסמכתא לבקשה זו] והם נדרשו לצאת את הארץ עד לתאריך 24.7.2008.
3.
כנגד ההחלטה הנ"ל זו הגישו המבקשים עתירה מינהלית (עת"מ 2345/08), בעקבותיה ניאות המשיב להמשיך ולבחון את עניינו של המבקש בהתאם לנוהל "הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/ מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים". במסגרת זו נבדקו מסמכים רפואיים שונים שהגיש המבקש ונערכה בעניינו חוות דעת רפואית עדכנית, אשר קבעה כי הוא אמנם סובל מזיהום בכבד (עקב בעיות של שתיה אלכוהולית), אולם הסכנה לכבד אינה מיידית ואין סיכון בהחזרתו לארץ מולדתו.
בהסתמך על חוות הדעת הרפואית האמורה הוחלט לסרב לבקשתו לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים רפואיים ובתאריך 16.12.2008 נשלחה למבקשים הודעה על החלטה זו והם נתבקשו לעזוב את הארץ בתוך 30 ימים.
חרף כל האמור – נשארו המבקשים בישראל ואף עבדו בה שלא כדין.
4.
המבקשת נעצרה על ידי רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול בתאריך 27.3.2011, והועברה לאגף זרים להמשך בירור בעניינה. במהלך אותו היום זומנה המבקשת לשימוע בפני הממונה על ביקורת גבולות. עוד באותו היום הוצא כנגדה צו משמורת לפי סעיף 13א(ג) ל חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ) על ידי הממונה לביקורת גבולות. למחרת, בתאריך 28.3.2011, נערך דיון בעניינה של המבקשת בפני בית הדין לביקורת משמורת. בדיון ציינה המבקשת כי שהתה בישראל מכח הגנה זמנית, כי עתירותיהם שלה ושל בעלה נדחו וכי בעלה מטופל בבית החולים "איכילוב" על ידי ארגון "רופאים לזכויות אדם". עוד ציינה המבקשת כי היא עובדת בניקיון וכי חייבים לה כספים. בית הדין לביקורת משמורת ציין בהחלטתו כי לא השתכנע ששהייתה ועבודתה הבלתי חוקית של המבקשת יסודם בטעות או בתום לב, או כי המבקשת תצא מישראל במועד שייקבע לה. כמו כן לא מצא בית הדין כי מתקיימים כאן, בנסיבות העניין, טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים את שחרורה של המבקשת בערבות, כהוראת סעיף 13ו(א) לחוק הכניסה לישראל. על כן אושר צו המשמורת שניתן למבקשת בלא שינויים וכן הוצא כלפיה באותו היום צו הרחקה על ידי מנהל האגף לזרים במשרד הפנים לפי סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, אשר הותיר את צו המשמורת על כנו.
5.
בתאריך 27.4.2011 התקיים דיון תקופתי נוסף בעניינה של המבקשת בבית הדין למשמורת. בדיון זה ציינה המבקשת כי איננה יכולה לחזור למדינת מוצאה סיירה ליאון כיוון שבעלה, המבקש, שוהה בישראל ועובר טיפולים רפואיים כאן. כמו כן ציינה כי המבקש אף חושש מחזרה לסיירה ליאון בשל התנאים הרפואיים הדלים שם וכי אין בידם לשלם לתרופות הדרושות לו. המבקשת ציינה כי היא מודעת לכך שהיא שוהה בישראל שלא כחוק. בדיון הביע נציג יחידת עוז עמדה כי יש להמשיך בהליכי ההרחקה כלפי המבקשת והוצע לממן לה ולבעלה, המבקש, כרטיסי טיסה, אם בתוך שבועיים ימים יביעו השניים הסכמה לכך.
בעקבות האמור
בית הדין לא ראה לשנות מהחלטתו הקודמת.
6.
על ההחלטות הנ"ל של בית הדין לביקורת משמורת הגישו המבקשים ערעור מנהלי לבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים מרכז בהתאם לסעיף 13כא לחוק הכניסה לישראל. בערעור ציינו המבקשים, בתמצית, כי המבקש סובל ממחלת כבד כרונית ואינו מסוגל לטוס מרחקים ארוכים והמבקשת הינה המטפלת היחידה בו. עוד ציינו כי עובדות המקרה נופלות במסגרת סעיף13ו(א) לחוק הכניסה לישראל ועל כן יש לשחרר את המבקשת ממשמורת בערבות. המבקשים הוסיפו כי מעבידיה של המבקשת חייבים לה כספים וחלק מכספה שמור בבנק הדואר לצורך טיפולי פוריות. המבקשים ציינו עוד כי על בית המשפט להורות על מניעת הרחקת המבקשים מן הארץ, וביקשו כי המבקשת תשוחרר ממשמורת.
7.
בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים דחה את ערעור המבקשים בציינו כי לא מצא פגם בהחלטות בית הדין לביקורת משמורת בעניינה של המבקשת, זאת נוכח דברי המבקשת בדיונים בפניו, בגדרם לא טענה כי המבקש זקוק לטיפולה הצמוד וכן נוכח חוות הדעת הרפואית, המעידה על כך שהמבקש עובר טיפולים מתאימים בבית החולים איכילוב, זאת גם ללא השגחת המבקשת.
8.
על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שבפני, שבגדרה הם טוענים כי בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים לא שם דגש מספיק על מצבו הרפואי הקשה של המבקש ועל כך שהוא זקוק להשגחתה הצמודה של המבקשת וכן טענו להתעלמותו של בית הדין לביקורת משמורת מתיאוריה של המבקשת על מצבו הקשה של המבקש. עוד מציינים המבקשים כי המבקשת חוסכת כספים לטיפולי פוריות ואין באפשרותה להוציא כספים שמורים אלו ללא נוכחות אישית שלה בבנק הדואר וכי מעסיקיה חייבים לה כספים על עבודתה.
9.
עם הגשת בקשת רשות הערעור לבית משפט זה הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים ובתאריך 21.7.2011, הוצא על ידי צו ארעי למניעת הרחקת המבקשת והתבקשה תשובת המדינה לבקשה.
10.
המדינה ציינה בתגובה שהגישה כי היא מתנגדת למתן רשות ערעור, כמבוקש וכי אין הבקשה מעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או מעלה סוגיה משפטית כללית, המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים ומציינת כי פסק דינו מתחייב מהוראות חוק הכניסה לישראל ומנסיבות העניין, בהן: שהייתה הארוכה של המבקשת בארץ חרף דרישות חוזרות ונשנות שהופנו אליה לעזוב את ישראל, לצד אי-עמידתה בהבטחותיה לעזוב את המדינה.
11.
דין הבקשה – להידחות
מן הטעמים שיובאו להלן .
12.
חוק הכניסה לישראל מסדיר את סוגיית החזקתם במשמורת והרחקתם מישראל של שוהים שלא כדין, ומניח את הכללים לפיהם: "מי שאינו אזרח ישראלי או עולה [...] ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה – שוהה שלא כדין), יורחק מישראל
בהקדם האפשרי, אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן".
עד להרחקתו יוחזק השוהה שלא כדין במשמורת, אלא אם שוחרר בעירבון כספי, בערבות בנקאית, או בערובה מתאימה אחרת (סעיף 13א(ב) לחוק הכניסה לישראל).
13.
אחד החריגים לכללים הנ"ל מאפשר את שחרורו של שוהה שלא כדין, וזאת בהתאם לשיקול דעתו של הממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים (להלן: הממונה ) כאמור בסעיף 13ו(א) לחוק הכניסה לישראל, הקובע כך:
"(א)
ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות בסעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה:
(1)
השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו;
(2)
השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו, אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע;
(3)
השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה;
(4)
הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות."
לסקירת הוראות חוק הכניסה לישראל בהקשר זה – ראו החלטתי ב- בר"ם 1662/11 בירהה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 1.9.2011).
14.
בענייננו, הממונה לא התרשם כי ניתן לשחרר את המבקשת בערובה מן הטעמים המפורטים בסעיף 13(1)(א) הנ"ל. גם הגוף המבקר את החלטות הממונה – בית הדין לביקורת משמורת (וזאת מכוח סעיף 13 טו לחוק הכניסה לישראל) – לא מצא, בשני דיונים שערך בעניינה של המבקשת, כי המבקשת עומדת בתנאים שנקבעו כמתאימים לשחרורה בערובה. כך גם נקבע בבית המשפט המחוזי הנכבד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אשר לא מצא כי נפלה טעות בהחלטותיו של בית הדין לביקורת משמורת.
לאחר שעניינה של המבקשת נידון בשתי ערכאות קודמות – לא מצאתי כי הנסיבות מצדיקות מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.
15.
לגופם של דברים, אינני מוצא כי מתקיימים, בנסיבות המכלול, טעמים מיוחדים המצדיקים את שחרורה של המבקשת ממשמורת. אמנם המבקשים מעוניינים בשהייה יחדיו, כל עוד המבקש עובר טיפולים רפואיים נוכח מחלתו (ויש מקום לבדוק את האפשרות להסדיר מפגשים ביניהם למצער בעת שהמבקש שוהה בבית החולים). יחד עם זאת השתלשלות העניינים בהתנהלות המבקשת עד הנה ובפרט שהותה הבלתי חוקית של המבקשת משך שנים בישראל, אשר התארכה פעם אחר פעם, זאת אף לאחר שהוצא נגדה צו הדורש ממנה לצאת מן הארץ (לאחר שהבטחותיה לעזוב מרצון הופרו) – מובילה אותי למסקנה כי אין יסוד להניח שתעשה כן בעתיד הנראה לעין מיוזמתה. אציין עוד כי מהחומר הרפואי שהוגש עולה כי המבקש מקבל, ככל שהדבר נדרש, את הטיפול הרפואי הנחוץ בבית החולים (נוכח בעיית האלכוהוליזם המתמשכת שלו, שפגעה כבר בכבדו) – ואין שהייתה המתמדת של המבקשת במחיצתו חיונית מבחינה רפואית.
16.
זה המקום לשוב ולהזכיר כי הלכה למעשה המבקשים לא שעו עד כה להצעות החוזרות ונשנות שהופנו אליהם מטעם הגופים שבחנו את בקשותיהם לממן את טיסותיהם לארצם ולא יצאו את ישראל במועד שנקבע לכך. על כן אין מנוס מלהורות על המשך שהייתה של המבקשת במשמורת עד להרחקתה, כאמור בפסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים.
17.
באשר לטענת העותרת בדבר חובות של מעסיקיה כלפיה, הרי שמימוש זכויותיה המשפטיות בענייני עבודתה, או בעניינים אחרים, אמור להיעשות בערכאות המתאימות וניתן להסדיר במסגרת זו גם גביית עדות מוקדמת (מעבר לכך שאין בדבר כדי להצדיק את עיכוב ההרחקה – ראו: בג"צ 7681/01 ביוג'ו נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.10.2001); בר"ם 2682/10 מדינת ישראל נ' Lin
(לא פורסם, 3.5.2010); בר"ם 1822/11 סנטו נ' משרד הפנים (לא פורסם, 13.3.2011)). יתר על כן בתקופה שבה היתה בקשה זו תלויה ועומדת יכולה היתה המבקשת ובאי כוחה לפעול לקידום הנושאים האמורים. זאת ועוד – ככל שהמבקשת תרצה להוציא, עובר להרחקתה, את הכספים העומדים לרשותה, לטענתה, בבנק הדואר – על רשויות ההגירה לסייע לה לעשות כן.
18.
נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית . הצו הארעי שהוצא בהחלטתי מתאריך 21.7.2011, יבוטל בתוך 30 ימים ממועד החלטתי זו על מנת לאפשר למבקשת להתארגן ולהיפרד כראוי מבן זוגה (ככל שהוא יבחר לא להצטרף אליה בצאתה מן הארץ). בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"א אדר התשע"ב (15.3.2012).
ש ו פ ט