בר"מ 5481/21SHETTY PRAKASHA נ. מדינת ישראל- רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקש, אזרח הודו, נכנס לישראל בשנת 2010 ברישיון עבודה מסוג ב/1 בענף הסיעוד. תוקף הרישיון פקע בשנת 2017. ביום 28.2.2019 הגיש המבקש בקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל, ובה טען כי הוא סובל מרדיפות בידי קבוצה פוליטית מקומית בארץ מוצאו. לאחר שנערך לו ריאיון ביחידת הטיפול במבקשי מקלט מדיני במשרד הפנים, נדחתה בקשת המקלט על הסף ביום 26.6.2019. המבקש ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין ). ביום 9.12.2020 דחה בית הדין את הערר והורה למבקש לצאת מהמדינה לאלתר. ביום 21.1.2021 ערער המבקש על החלטת בית הדין, וכמה ימים לאחר מכן הגיש גם בקשה למתן צו לעיכוב הליכי אכיפה נגדו (להלן: הבקשה לסעד זמני ). שלב ביניים בבקשה זו, שעיקרו הפקדת ערובות בקשר לסעד הזמני, היה נושא החלטתי בבר"ם 1032/21 Prakasha נ' רשות האוכלוסין וההגירה (30.5.2021).

2.

ביום 7.7.2021 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת

מ' אגמון-גונן ) את הבקשה לסעד זמני. צוין כי המבקש לא יצא את הארץ על אף החלטת בית הדין, ובכך הראה שאינו מכבד את החלטת בית הדין – ונקבע כי די בזאת כדי לדחות את הבקשה. לגוף הדברים מצא בית המשפט כי המבקש לא הוכיח שנשקפת סכנה לחייו: בבקשת המקלט ובריאיון התייחס המבקש לקשיי פרנסה, למשל אמר שהחליט להגיע לישראל כי "בהודו הרווחתי מעט כסף", והשיב בחיוב לשאלה אם הסיבה להגעתו היא כלכלית; הוא סיפר שחשש מקבוצת טרור שפועלת בחלקים מסוימים בהודו, אולם הוא ואחיו עברו לעיר מומבאי ושם לא הוטרד במשך כמה שנים, וגם הוריו עברו לבית אבות וההטרדות כלפיהם פחתו; לשאלה אם חשב לעבור לגור באזור בטוח, ענה המבקש ש"יש לנו בעיה של כסף. אני זקוק לכסף לבנות בית אחר", ואמר עוד שיוכל לשוב להודו "אולי לאחר 3 שנים שאני אבנה להוריי בית ואני אחיה במומביי"; המבקש הוסיף שלאחרונה פגעו בביתו שיטפונות. בית המשפט הסיק מכל האמור כי למבקש אין נשקפת סכנה בהודו, בתנאי שלא יגור באזור מגוריו הקודם, וכי הוא מעוניין להישאר בישראל כדי להשתכר די הצורך לבנות בית להוריו – כלומר המעבר לאזור אחר נמנע בשל קושי כלכלי בלבד. אשר למאזן הנוחות נקבע כי גם אם המבקש יורחק מהארץ, הוא יוכל להמשיך לנהל את ערעורו, ולכן לא ייגרם לו נזק בלתי הפיך; וכי הוא לא הראה "חשש ממשי וספציפי לחייו בהודו", שכן קבוצת הטרור האמורה לא פגעה פגיעה גופנית בו או בבני משפחתו, ומאחר שהמבקש מסוגל לעבור לאזור אחר ולנהל משם את הערעור. בית המשפט ביטל את הצו הארעי והורה למבקש לעזוב את ישראל עד ליום 21.7.2021, ולהודיע עד ליום 14.7.2021 אם ברצונו להמשיך את הדיון בערעור לאחר שיעזוב. לשלמות התמונה אציין כי ביום 14.7.2021 הודיע המבקש כי ברצונו להשיג על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים וביקש להאריך ב-14 ימים את המועד להודיע אם ינהל את הערעור מחוץ לישראל. באותו יום החליט בית המשפט כי "ככל שהמערער מבקש להשיג על החלטה זו, יגיש ערעור במועדים הקבועים בדין".

3.

מכאן הבקשה שלפניי. בתמצית, המבקש טוען כי הוא נתון לסכנה בהודו מידי ארגון הטרור האמור, כי שיקול זה מכריע את הכף בבחינת מאזן הנוחות, כי יש לנקוט זהירות בבחינת בקשת מקלט ולהקפיד על מיצוי הליכים בעניין, וכי החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים מסיימת למעשה את ההליך בעניין. לכן, כך נטען, יש להעניק למבקש את הסעד הזמני המבוקש.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות. תחילה, המבקש היה אמור לצאת מישראל עד ליום 21.7.2021, בהתאם להחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים. הוא לא ביקש לעכב החלטה זו – לא בבית המשפט לעניינים מינהליים (למשל כחלק מהבקשה מיום 14.7.2021) ולא בבית משפט זה. יתר על כן, את הבקשה שלפניי הוא הגיש רק ביום 9.8.2021; אף שהוגשה בתוך תקופת ההשגה הקבועה בדין, היא מאוחרת למעלה משבועיים למועד שנקבע ליציאתו מהמדינה. בשל הליכים להסדרת תשלום האגרה והערובה הגיעה הבקשה ללשכתי רק ביום 29.9.2021, ולא הוגש בה עדכון על כך שהמבקש יצא מישראל, לאחר יותר מחודשיים מאז שהיה עליו לעשות זאת. בנסיבות אלו דומה שהמבקש עושה דין לעצמו, אינו מקיים את הוראת בית המשפט ואף אינו מנסה לשנות אותה כך שלא יעבור עליה. התנהלות מעין זו אין לקבל (בר"ם 7142/20 Petrica נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (6.1.2021); בר"ם 1879/18 בטורובה נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (7.3.2018)), והיא עשויה להימנות עם השיקולים בהחלטה אם לתת רשות לערער ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה (בר"ם 4632/17 Nwankwo נ' משרד הפנים , פסקה 5 (7.6.2017)).

לגוף העניין, בבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור המבקש נדרש להוכיח התקיימותם של שני תנאים המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": האחד, כי סיכויי הערעור טובים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בגדר שיקול אחרון זה, הוא אבן הבוחן המרכזית לבחינת בקשות מהסוג דנן, המבקש נדרש להראות כי אם לא תתקבל בקשתו, ובסופו של דבר ערעורו יתקבל, ייגרם לו נזק בלתי הפיך (עע"ם 5211/13 פיטר נ' משרד הפנים , פסקה 6 (31.7.2013); עע"ם 3243/19 חירבאווי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים , פסקה 7 (6.5.2020)). בלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, בשלב זה הם אינם נחזים ככאלה שיש בהם כדי להצדיק את קבלת הבקשה שלפניי. נוסף על כך, מצאתי כי בנסיבות המקרה שיקול מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. לא מצאתי עילה להתערב בשלב זה במסקנת בית המשפט לעניינים מינהליים שלפיה המבקש מסוגל לשוב להודו ולהשתקע בעיר מומבאי, שבה שהה בעבר; מהחלטת בית המשפט עולה עוד כי בשנת 2014, כלומר לאחר התקופה שלגביה הוא טען להתנכלות, ביקר המבקש בהודו במשך כחודשיים. לכל אלה יש השפעה על מאזן הנוחות בסוגיית השבת המבקש להודו. נוסף על כך, המבקש יוכל להמשיך לנהל את ההליך באמצעות באי כוחו גם בהיותו מחוץ לישראל (בר"ם 8231/18 שנג יואן יינג נ' לשכת האוכלוסין וההגירה ירושלים , פסקה 5 (3.12.2018); בר"ם 7021/15 פרושולם נ' רשות ההגירה (20.10.2015)); הוא יוכל להגיש למשיבה בקשה להיתר כניסה בתנאים לצורך הדיון; ולא צפוי לו נזק בלתי הפיך, משום שאם יתקבל הערעור, הוא יוכל לשוב לישראל (עע"ם 5291/21 גורגנשווילי נ' משרד הפנים , פסקה 3 (30.7.2021); בר"ם 915/19 רודריגז נ' רשות ההגירה , פסקה 3 (5.2.2019)). במובן זה לא תם הדיון המעשי בערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. שילוב השיקולים של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, ולצידם שיקולי ניקיון הכפיים ועשיית הדין העצמית, מוביל לדחיית הבקשה במקרה זה.

הבקשה נדחית אפוא. מאחר שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.