בר"מ 560/19 בטי מלק נ. עיריית חדרה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 24.12.2018 (עמ"ן 13756-09-18, סגן הנשיא ר' סוקול ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חדרה (להלן: ועדת הערר או הוועדה ) מיום 17.7.2018.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשת היא הבעלים של מבנה בן עשרות שנים, המצוי בחדרה וחלקים מובחנים בו (שכונו בהליך זה "נכסים") הושכרו לעסקים שונים (להלן: המבנה ). ביום 11.4.2016 עזבה את אחד הנכסים חברה ששכרה אותו, ולאחר מכן הודיעה המבקשת למנהל הארנונה בעיריית חדרה (להלן: מנהל הארנונה ) כי מדובר בנכס שנהרס ועל כן יש לפטור אותה מתשלום ביחס אליו לפי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות ). מנהל הארנונה דחה את עמדתה של המבקשת, בציינו כי בביקורת מטעמו שנערכה בנכס נמצא כי הוא ניתן לשימוש ואף היה מושכר עד לאחרונה.

3.

עמדה זו של מנהל הארנונה שימשה בסיס למספר הליכים בין הצדדים. בשלב זה, אתייחס בקצרה להליכים שקדמו לאלה שהולידו את בקשת רשות הערעור דנן.

4.

מנהל הארנונה דחה השגה שהגישה המבקשת, והיא הגישה ערר על החלטה זו. המבקשת צירפה לערר מסמך שנערך על-ידי מי שהציג עצמו כ"מהנדס מבנים מסוכנים של עיריית חדרה" (להלן בהתאמה: המסמך ו- המהנדס ). במסמך נכתב כי קיימת סכנה להיכנס למבנה ופורט, בין השאר, שגג המבנה מפורק בחלקו ושמערכות המים והחשמל שבו מנותקות. תוכן המסמך הועבר לידיעתה של מחלקת מבני ציבור ומבנים מסוכנים בעיריית חדרה (להלן: מחלקת מבנים מסוכנים ). בהמשך לכך, ובהתבסס על התייחסות נוספת מטעם המהנדס שבה צוין כי המבנה אינו ניתן לשימוש, זו הוציאה ביום 1.1.2017 מכתב לבא-כוחה של המבקשת (להלן: המכתב ) לפיו מדובר במבנה מסוכן אשר יש להרסו או לחילופין לאטמו באופן מיידי. יובהר כי הן המסמך והן המכתב נגעו לכלל המבנה, ולא רק לנכס מושא בקשת רשות הערעור דנן.

5.

ביום 3.8.2017 דחתה ועדת הערר את הערר. ועדת הערר קבעה שהנכס ניתן לשימוש, בהתחשב בכך שהוא חלק אינטגרלי ממבנה אשר יתר הנכסים בו מושכרים. המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (עמ"ן 8660-10-17, השופטת ב' טאובר ), אשר ביום 18.2.2018 הורה על החזרת הדיון לוועדת הערר. בית המשפט המחוזי קבע כי על ועדת הערר לחוות דעתה מחדש בשאלה כיצד הקביעה כי מדובר במבנה מסוכן יכולה לדור בכפיפה אחת עם הקביעה שהנכס עודנו ניתן לשימוש ואינו זכאי לפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, וכן בשאלה כיצד הפך הנכס למסוכן רק בתחילתה של שנת 2017. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין בדבריו כדי לקבוע מסמרות בכל הנוגע לזכאות לפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות בנסיבות העניין.

6.

בשלב זה, דנה ועדת הערר מחדש בטענות הצדדים והחליטה פעם נוספת לדחות את הערר. בהחלטתה קבעה הוועדה כי הכרזתו של נכס כמסוכן אינה ראיה המצדיקה כשלעצמה את סיווגו כנכס שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו במובן שאליו מתייחס סעיף 330 לפקודת העיריות, וכי דרושות ראיות נוספות לכך שמצבו הפיזי הוא כזה המצדיק את מתן הפטור. הוועדה ציינה כי ההכרזה על המבנה כמסוכן נעשתה בהסתמך על מסקנותיו של המהנדס, ללא כל בדיקה נוספת, וכי בפועל השימוש בכל שאר חלקי המבנה נמשך גם בהווה.

7.

ערעור שהגישה המבקשת על ההחלטה האמורה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי, ופסק דינו זה הוא מושא הבקשה דנן. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא הרימה את הנטל לשכנע שהנכס אינו ניתן לשימוש, וכי אין להתערב בקביעה עובדתית מפורשת זו של ועדת הערר. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבחנים להכרזה על מבנה כמסוכן אינם זהים למבחן האובייקטיבי למתן הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. כך, למשל, במצבים שבהם ההכרזה נובעת מליקוי שניתן לתקנו בקלות, או במצבים, כבענייננו, שבהם על אף ההכרזה על מבנה כמסוכן נמשך השימוש בחלק מאגפיו בפועל באופן השולל את קבלת הפטור. בית המשפט המחוזי התייחס אף הוא לכך שההכרזה על המבנה כמסוכן התבססה רק על מסקנותיו של המהנדס, ללא כל בדיקה נוספת או בחינת ראיות אחרות לעניין זה.

בקשת הרשות לערעור והתשובה לה

8.

הבקשה שבפני מכוונת כאמור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי לפסק הדין השלכות עקרוניות הנוגעות למשמעות הנורמטיבית ולמשקל הראייתי שיש לייחס להכרזה של עירייה על מבנה כמסוכן לעניין מתן הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, ולפיכך קמה הצדקה לקיים דיון בעניין זה ב"גלגול שלישי". לגוף הדברים, המבקשת מוסיפה כי המבחנים לעניין ההכרזה על בניין כמסוכן אמורים להיות מחמירים יותר מאלו הנדרשים לצורך הקביעה כי מדובר בבניין שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו לצורך מתן הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. על כן, ככלל, די לשיטתה בהכרזה על מבנה כמסוכן על מנת לבסס את הענקת הפטור. המבקשת מציינת כי העירייה לא חזרה בה מהודעתה בדבר הצורך להרוס או לאטום את המבנה, אך מוסיפה כי החל מסוף שנת 2017 הוא הועבר לשטחה המוניציפלי של המועצה האזורית מנשה הסמוכה.

9.

ביום 31.3.2019 הגישה המשיבה את תשובתה, בהתאם להחלטתי מיום 10.3.2019. המשיבה טוענת כי אין מקום לדון בבקשה בגלגול שלישי, בשל כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי עסק בקביעות עובדתיות פרטניות הנוגעות למבנה ולנכס, ויישם, בעיקרו של דבר, את ההלכה שנקבעה בבית משפט זה לעניין מתן הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות (בר"ם 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו – מנהל הארנונה (30.12.2009) (להלן: עניין המגרש המוצלח )). המשיבה מוסיפה כי גם במישור המהותי לא נפל כל פגם בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה נטען כי אין בעובדה שנכס מצוי במבנה שהוכרז כמסוכן כדי להכריע את הכף לעניין עמידתו בתנאי סעיף 330 לפקודת העיריות, וכי על מבקש הפטור להוכיח במכלול הנסיבות שמדובר בנכס שאינו ניתן לשימוש בשל מצבו הפיזי האובייקטיבי, דבר שלא עלה בידה של המבקשת לעשות. המשיבה מוסיפה כי המבקשת עושה במסמך המהנדס – אשר התייחס למבנה בשלמותו – שימוש סלקטיבי. כך, נטען כי נכסים שונים הכלולים במבנה האמור מושכרים על-ידי המבקשת אף כעת, וכי היא פנתה לקבלת פטור מארנונה ביחס לנכס רק משהסתיימה השכרתו באופן בלתי צפוי.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

11.

נקודת המוצא לדיון היא אמת המידה המצמצמת החלה על בקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי בהליך מינהלי, בהתחשב באופיו ובמידת מומחיותו של הטריבונל שבפניו נדון ההליך בראשיתו ( ראו למשל: בר"ם 10047/17 רפאלי נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב- יפו

, פסקה 7 (25.3.2018); בר"ם 3433/18 ישיבת תורה ויראה נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים , פסקה 15 (26.6.2018) ). זאת ועוד, שאלות יישומיות מתחום דיני הארנונה אינן מקימות על-פי רוב עילה למתן רשות ערעור (ראו: בר"ם 9051/16 מכשירי תנועה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב , פסקה 8 (19.12.2016) (להלן: עניין מכשירי תנועה )). לא מצאתי כי הבקשה דנן מקיימת את אמת המידה האמורה.

12.

בעניין המגרש המוצלח נדונה בהרחבה פרשנותם של התנאים לקבלת פטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. הובהר, בעיקרו של דבר, כי השאלה האם בניין "ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו" נבחנת במישור הפיסי-אובייקטיבי, כאשר נקודת המוצא היא שעסקינן בנזק משמעותי. חרף ניסיונה של המבקשת לשוות למקרה נופך עקרוני, התרשמתי כי טענותיה נוגעות ביסודן ליישומה של ההלכה הפסוקה בנסיבות העניין (ראו: עניין מכשירי תנועה , בפסקה 9).

13.

לצד זאת, וגם אם למעלה מן הצורך, לא אוכל שלא להעיר בנוגע להתנהלותם של שני הצדדים במקרה דנן. זאת גם אם אין לדברים השלכה ישירה על התוצאה, מן הטעמים שכבר הוסברו. המשיבה, מצדה, לא סיפקה הסבר של ממש לכך שהוציאה תחת ידה מכתב הקורא למבקשת להרוס או לאטום את המבנה באופן מיידי בשל הסיכון הגלום בו, ובה בעת אחזה בעמדה שהמבנה לא ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו. הדברים נאמרים במבט צופה פני עתיד, מה גם שהובהר כי המבנה מושא הבקשה דנן אינו מצוי כיום בשטחה המוניציפלי של המשיבה. מנגד, אף המבקשת "לא טמנה ידה בצלחת": במקביל לפעילותה לקבלת הפטור בגין נכס שלא הושכר בהתבסס על ההכרזה על המבנה בו הוא מצוי כמסוכן, היא בחרה להתעלם מהמשמעות המעשית של הכרזה זו והמשיכה להשכיר את שאר הנכסים באותו מבנה.

14.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. במכלול נסיבות העניין, אין צו להוצאות.