בר"מ 5646/20 תיאודור בראייש נ. מדינת ישראל - רשות ההגירה

1.

המבקשת 2, אזרחית מולדובה, היא אמו של המבקש 1, אזרח מולדובה יליד 28.9.2000 (להלן: המבקשת ו- המבקש ). המבקשת נכנסה לישראל בשנת 2007 ברישיון עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, שהוארך מעת לעת עד יציאתה מהארץ בשנת 2013. בשנת 2015 נישאה המבקשת למבקש 3, אזרח ישראל, והחלה בהליך להסדרת מעמדה בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0008 " נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי " (25.2.2018; להלן: הנוהל ). המבקשת הגישה בראשית שנת 2016 בקשה להסדרת מעמדו של המבקש בתור קטין נלווה מכוח הנוהל. הבקשה אושרה ביום 7.9.2016 והמבקש נכנס לישראל ביום 29.9.2016. כחודש לאחר מכן, חזר המבקש למולדובה ביוזמתו על מנת לסיים את לימודיו בכיתה י'. כעבור מספר חודשים, הגישו המבקשים בקשה חדשה בעניין כניסתו של המבקש, כקטין נלווה. בקשה זו נדחתה משנקבע כי המבקש והמבקשת אינם עומדים באחד מן התנאים הקבועים בנוהל לצורך כניסה של קטין נלווה. עררים שהגישו המבקשים על החלטה זו נדחו, ולבסוף גם בקשת רשות לערער שהוגשה לבית משפט זה (ראו: בר"ם 3802/18 בראייש נ' רשות האוכלוסין וההגירה (29.7.2017) (להלן: בר"ם 3802/18 )). מספר חודשים לאחר מתן ההחלטה בבר"ם 3802/18 הגיש בא כוחם של המבקשים בקשה בשמם לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים עבור המבקש. כנטען בבקשה, המבקש קיבל בעבר אשרת שהייה, והמבקשים לא ידעו שיציאתו מן הארץ לצורך השלמת לימודיו תוביל לביטולה. כן נטען בבקשה כי מלאו למבקש 18 שנים וכי ברצונו להתגורר בישראל לצד אמו ולשרת בצה"ל. ביום 7.5.2019 נדחתה הבקשה על ידי ראש דסק צפון ברשות האוכלוסין וההגירה, משלא מצאה טעמים להעלות את עניינו של המבקש לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה ההומניטרית ). ערר פנימי שהגישו המבקשים נדחה ביום 29.8.2019. על החלטה זו הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ).

2.

ביום 26.1.2020 דחה בית הדין לעררים (כב' הדיין מ' דורפמן ) את הערר וקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיבה אשר מצדיק את התערבותו של בית הדין. בית הדין ציין כי אינו סבור שקיים סיכוי מסוים לקבלת בקשת המבקשים אם היא תועלה לדיון לפני הוועדה ההומניטרית. זיקתו של המבקש למולדובה חזקה וממשית יותר מאשר לישראל, בשים לב לכך שהוא שהה בישראל רק כחודש. נקבע שאין מקום לחייב את המשיבה ליתן למבקש מעמד בארץ בשל "טעותו" ביציאתו מן הארץ. עוד צוין שאין להתעלם מכך שהמבקש היה בגיר בעת הגשת הבקשה ושהוא לא היה בחזקת המבקשת רוב שנות התבגרותו. בית הדין הוסיף כי אין ברצונו של המבקש לחיות לצד אמו כדי להקים טעם הומניטרי. לבסוף ציין בית הדין כי המבקש והמבקשת יוכלו לשמור על קשר באמצעות ביקורים, וכי המבקש רשאי להגיש בעניין בקשה מתאימה.

3.

המבקשים ערערו על פסק הדין. ביום 27.7.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רון ) את הערעור וקבע שאין מקום להתערב בהחלטת המשיבה שלא להעביר את עניינו של המבקש לדיון לפני הוועדה ההומניטרית. בית המשפט ציין כי בחינת נסיבות המקרה מלמדת כי סיכוייה של בקשת המבקש "כמעט אפסיים" ומשכך אין היא עומדת באמת המידה שנקבעה בהקשר זה בעע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים , פסקה 13 (19.3.2015) (להלן: עניין אסברוק ) . בכלל זאת צוין שמרכז חייו של המבקש ברוב שנותיו במולדובה, הוא בגיר ואין בפיו טענות מוכחות לנסיבות הומניטריות. כן צוין כי גם בנסיבות חזרתו למולדובה לאחר שקיבל מעמד של קטין נלווה אין כדי לשנות מהמסקנה האמורה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים מדגישים שהמבקש עזב את ישראל וחזר לארץ מולדתו על מנת להשלים לימודיו מאחר ש"סבר בטעות שההיתר שקיבל לא מתבטל עם עזיבתו". משאלה הן נסיבות המקרה, נטען כי המבקש זכאי שעניינו ישמע בוועדה ההומניטרית. כנטען, בית המשפט לעניינים מינהליים לא התייחס לטענה זו. כן מציינים המבקשים כי המקרה דנן אינו נכנס לגדרי המקרים שמצדיקים את דחיית הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים על הסף. לבסוף צוין כי אין מקום לייחס משקל לטענת המשיבה שלפיה היום המבקש בגיר, וזאת מאחר שהחל את ניסיונותיו לשוב ארצה כבר בגיל 16.

5.

לאחר שעניינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים היא מצמצמת, נוכח מקצועיותו ומומחיותו של בית הדין. על המבקש לצלוח משוכה זו להצביע על שאלה רחבה החורגת מעניינו הפרטני, או על קיומן של נסיבות חריגות, כמתחייב מטיב המאטריה שבה עסקינן (ראו, למשל, בר"ם 4500/20 דז'נקה נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (10.8.2020); בר"ם 4574/19 פלוני נ' משרד הפנים , פסקה 9 (3.10.2019) ). הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה האמורה. טענות המבקשים נבחנו על ידי בית הדין לעררים ועל ידי בית המשפט לענייניים מינהליים, שהגיעו למסקנה שאין מקום – במכלול נסיבות המקרה ובשים לב לכך שמרכז חייו של המבקש הוא במולדובה – להתערב בהחלטת המשיבה. חרף טענות המבקשים כי בית המשפט לעניינים מינהליים "לא שקל כלל את הטיעונים ההומניטריים" בכל הנוגע לנסיבות "איבוד" מעמדו של המבקש, הרי שבית המשפט התייחס לסוגיה זו במפורש, וקבע שגם נסיבות עזיבתו של המבקש את הארץ, אין בהן במקרה דנן כדי להצדיק התערבות בהחלטת המשיבה (ראו סעיפים 8-7 לפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים). משאלה הם פני הדברים, וחרף הרצון המובן של המבקש להצטרף לאמו בישראל, לא מצאתי שהטענות שהובאו בבקשה – המכוונות כאמור ליישום קונקרטי של ההלכה בעניין אסברוק – מצדיקות מתן רשות לערער ( בר"ם 1395/20 קרוז נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (7.6.2020) ).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.