בר"מ 5756/03 חיים חלף נ. מר יצחק אוחיון - ראש עיריית פתח תקווה

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' פוגלמן), להלן: "בית משפט קמא", מיום 12.06.03 בבש"א 30480/03, לפיה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני, וזאת עד למתן החלטה בעתירה העיקרית (עת"מ 1273/03).

2.עניינה של העתירה והבקשה שהוגשה במסגרתה, היא בסירובם של המשיבים ליתן למבקשים רישיון לניהול עסק של מכירת פרחים בדרך של רוכלות. בשנים 1993, 1995, 1997 אישרה משטרת ישראל את בקשת המבקש מס' 1 לרישיון רוכלות. בשנת 1998 סירבה המשטרה לאשר את בקשת המבקש מס' 1 לקבל רישיון לניהול עסק רוכלות של מכירת פרחים, במקום בו הוא קיים. הטעם לכך היה כי העסק מתנהל באופן המהווה הפרעה חמורה להולכי רגל. בשנת 2001 ו-2002 לא הועברה למשטרת ישראל בקשה לאשר את עסקו של המבקש מס' 1. בסוף שנת 2002 הגיש המבקש מס' 1 עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד ניסיונות המשטרה לפנותו מהמקום. העתירה הנ"ל נדחתה על הסף בשל אי מיצוי הליכים שכן, כאמור, המבקש מס' 1 לא הגיש בקשה עדכנית לרישיון עסק. אי לכך, המבקש מס' 1 הגיש בקשה חדשה לרישיון עסק, בקשה זו נשקלה, וביום 7.04.03, החליטה משטרת ישראל לסרב לבקשה למתן רישיון עסק בשל הנימוקים שלעיל.

3.באשר למבקשת מס' 2, אביה המנוח ניהל בעבר עסק רוכלות של מכירת פרחים במקום בו היא ביקשה כי יותר לה לנהל עסק דומה, על-פי רישיונות שנתיים שהוצאו לו בעבר. אך, בשנת 1998 סירבה המשטרה לאשר בקשה שהגישה המבקשת מס' 2 על שם אביה המנוח, לאחר שנמצא שהאב נפטר. במהלך השנים שחלפו מאז, נרשמו נגד המבקשת מס' 2 דו"חות בגין השימוש בדרך שלא כדין תוך הפרעה לתנועה. בשנים 2002 ו- 2003 לא הוגשה למשטרת ישראל בקשה לרישיון עסק על שמה של המבקשת מס' 2. בסוף שנת 2002 הגישה המבקשת מס' 2 (יחד עם מבקש מס' 1) עתירה, שאוזכרה לעיל, לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד נסיונות המשטרה לפנותה מהמקום. העתירה, כאמור, נדחתה על הסף בשל אי מיצוי הליכים. לאחר מכן, המבקשת מס' 2 הגישה בקשה חדשה לרישיון עסק. בקשתה הנ"ל נשקלה, וביום 18.03.03, החליטה משטרת ישראל לסרב לבקשתה למתן רישיון עסק עקב המיקום הספציפי בו התבקש הרישיון.

4.במסגרת העתירה שהגישו המבקשים כנגד המשיבים, דחה בית משפט קמא את הבקשה למתן צו הביניים האמור. בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי בית המשפט לא יראה ליתן – בדרך של סעד ביניים – הוראה גורפת המונעת אכיפת החוק, שמשמעותה בפועל הינה הכשרה, ולו זמנית, של פעילות שנעשית תוך הפרת דרישת הרישוי כדין, תוך עשיית דין עצמית, וכי דברים אלה יפים גם בבוא בית המשפט לדון בהפעלת סמכויות אכיפה לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח -1968, בהתייחס למבקשים שמשך שנים פועלים ללא רישיון עסק כדין. עוד קבע בית משפט קמא כי הפעלת סמכויות אכיפה כאמור אינה בלתי מוגבלת, והיא נתונה לביקורתו השיפוטית של בית המשפט לעניינים מקומיים, בהתאם להוראות החוק הנ"ל, ככל שתינקט סמכות מן הסמכויות האמורות, יוכלו המבקשים להעמידה לביקורת בית המשפט לעניינים מקומיים, תוך התייחסות קונקרטית לסמכות שתינקט ולאופן הפעלתה.

5.בבקשת רשות הערעור שבפני טענו המבקשים כי טעה בית משפט קמא בכך שדחה את הבקשה למתן צו ביניים. ב"כ המבקשים טען, בין היתר, כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי אינו רואה מקום ליתן צו ביניים שמשמעותו בפועל הינה הכשרה ולו זמנית של פעילות שנעשית תוך הפרת דרישות רישוי כדין למרות שהמשיבים הסכימו בדיון מיום 4.06.03 כי המצב הקיים יישאר עד למתן החלטה ע"י בית משפט קמא.

6.עמדת המשיבים היא, כי מדובר במפגע תעבורתי, המסכן את שלום הציבור, ועל כן הם מתנגדים למתן רישיון לניהול עסק למבקשים באותם המקומות הספציפיים שבהם ממוקמים הדוכנים כיום, ומכאן התנגדותם לבקשה.

7.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטתו של בית משפט קמא הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.בבוא בית משפט להכריע בבקשה למתן צו ביניים עליו לבחון שני עניינים עיקריים. האחד, "מאזן הנוחות", שבו בוחן בית המשפט את הנזק שייגרם למבקש במידה שלא יינתן צו ביניים אל מול הנזק שייגרם למשיב במידה ויינתן צו כמבוקש; והאחר, סיכויי העתירה להתקבל. במסגרת שיקולי מאזן הנוחות, שהיא אבן הבוחן העיקרית, יבחן בית המשפט, בין יתר שיקוליו, אם אי מתן הצו יסכל את בירור ההליך העיקרי, וכן יבחן את הצורך לשמר מצב קיים לעומת יצירת מצב חדש בטרם התברר ההליך לגופו, (ראה בר"מ 301/03 אחים סקאל בע"מ ואח' נ' רשות שדות התעופה ואח' , תק-על 2003(1), 279).

9.בעניין נשוא הבקשה, במסגרת בדיקת שיקולי מאזן הנוחות, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי גם בהעדר צו ביניים לא תהיה כל מניעה מבירור העתירה לגופה. לעניין הנזק שייגרם למבקשים בהעדר צו ביניים אל מול הנזק שייגרם לציבור במידה ויינתן הצו, אין ספק, כי אכן ייגרם נזק כספי למבקשים עקב הפסקת פעילות הדוכנים, אך יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מעמדתה של משיבה מס' 4, לפיה היא מתנגדת למתן רישיונות לניהול עסק במיקום אותו רוצים המבקשים וזאת עקב טעמים תעבורתיים ובשל הסיכון הממשי הנעוץ בכך לביטחונם של הולכי הרגל ושל הנוהגים במקום. בנסיבות כגון דא, יש להעדיף את ההגנה על ביטחונם של הולכי הרגל והנוהגים במקום. כמו כן, לדידי אין להכשיר, ולו באופן זמני, פעולה חד-צדדית כלשהי שמשמעותה קביעת מציאות בשטח הנעשית מחוץ למסגרת החוק וההיתרים הנדרשים על פיו, (ראה גם בג"ץ 6597/00 מרקעי תקשורת בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , תק-על 2000(3), 1730).

10.היות וקבעתי כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המשיבים, אינני רואה צורך להביע את עמדתי באשר לסיכויי העתירה להתקבל, אך אוסיף רק כי במידה ובית משפט קמא יקבל את העתירה ניתן יהיה להעניק למבקשים סעד אפקטיבי בגין נזקיהם.

11.המבקשים טענו כאמור כי המשיבים הסכימו בדיון שנערך ביום 4.06.03 כי המצב הקיים יישאר בעינו עד למתן החלטה. דין טענה זו להידחות. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 4.06.03 עולה כי המשיבים אכן הסכימו כי:

"עד להחלטה בבקשה (ההדגשה לא במקור), יישאר בעינו המצב הקיים".

מבחן השכל הישר אומר כי כוונתם של המשיבים הייתה עד למתן החלטה בבקשה למתן צו המניעה הזמני ולא בעתירה לגופה. ואכן, בתאריך 12.06.03 ניתנה ההחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני, אשר דחתה את הבקשה הנ"ל.

12.לאור התוצאה אליה הגעתי כאמור לעיל, מתייתר הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני.

13.סוף דבר, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

14.המבקשים ישאו בהוצאות הבקשה בסכום של 1500 ₪ לכל אחד מהמשיבים.