בר"מ 5917/20 פלוני נ. רשות האוכלוסים וההגירה

1.

המבקשת 1 היא אמה של המבקשת 2 (להלן: האם ו- המבקשת בהתאמה), המבקשת 3 היא ביתה הקטינה של המבקשת ושלושתן אזרחיות אתיופיה. אביה המנוח של המבקשת הגיש בראשית שנת 2001 בקשה לקבלת תעודת עולה אך הוא נפטר זמן קצר לאחר הגשתה ובטרם נדונה. האם נכנסה לישראל ביום 3.3.1997 באשרת תייר ומאז ועד שנת 2005 נותרה בישראל ללא אשרה כדין. בשנת 2005 הגישה בקשה למקלט מדיני ולאורך השנים ניתנו לה רישיונות ישיבה מסוגים שונים עד לדחיית בקשת המקלט בסוף שנת 2018. המבקשת נכנסה לישראל בשנת 2008 באשרת תייר ולאחר כחודש הגישה בקשה למתן תעודת עולה וכן בקשה לקבלת מקלט בישראל. ביום 19.8.2008 נמסר לה כי אינה זכאית לאשרת עולה וכי אינה זכאית לאשרת כניסה גם בהתאם להחלטות הממשלה בעניין בני הפלשמורה. עם זאת, ועד לסיום הטיפול בבקשת המקלט ניתן לה רישיון ישיבה מסוג 2(א)(5), אשר הוארך מעת לעת. ביום 11.3.2013 הגישו המבקשת ואחותה (שאינה צד לבקשה דנן) בקשה נוספת לקבלת תעודת עולה או רישיון לישיבת קבע. בקשה זו סורבה מאחר שעניינן נבחן בעבר. ביום 15.11.2015 דחה בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ) ערר שהגישו האחיות (להלן: הערר הראשון ). בית הדין ציין כי לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה, אשר יישמה את החלטות הממשלה על פי לשונן. נקבע כי לא הובאה כל ראיה שהמבקשת ואחותה השתייכו, במועד כלשהו, לרשימות שניהלה מדינת ישראל ביחס ליהודי אתיופיה או בני הפלשמורה שהמתינו לעלות לארץ (בהתאם להחלטות הממשלה בנושא). כן נקבע שלא הונחה כל תשתית ראייתית לתמיכה בטענה שהובטחה להן הבטחה מינהלית שיינתן להן אישור לעלות ארצה. בית הדין ציין כי אף בהנחה שאביהן המנוח הופיע ברשימה והשתייך ל"זרע ישראל", הרי שבמועד פטירתו הן היו בגירות (ולפיכך, אף לו הייתה מתקבלת בקשתו, לא היה בכך כדי להקנות להן מעמד). בהמשך, ביום 12.8.2018, נדחתה בקשת המקלט שהגישה המבקשת.

2.

ביום 3.2.2019 הגישו המבקשות בקשה למשיבה במסגרתה עתרו לקבל מעמד מכוח החלטה 716 של הממשלה ה-34 "הבאתם לישראל של אחרוני בני קהילות הממתינים באדיס אבבה ובגונדר" (15.11.2015) (להלן: החלטה 716 ). ביום 31.3.2019 ניתנה תשובת מנהל אגף מרשם ומעמד במסגרתה צוין שבקשותיהן נבחנו בעבר ונדחו, כולל בפסק הדין בערר הראשון. עוד צוין כי בבדיקה שנערכה עולה כי האם והמבקשת לא מופיעות ברשימות על פי החלטה 716 וכן לפי שתי החלטות ממשלה נוספות שהתקבלו לאחר מכן (החלטה 1911 של הממשלה ה-34 "כניסה לישראל מטעמי איחוד משפחות לבני קהילות גונדר ואדיס אבבה" (11.8.2016) (להלן: החלטה 1911 ); החלטה 4178 של הממשלה ה-34 "המשך כניסה לישראל מטעמי איחוד משפחות עם הורים מבני קהילות גונדר ואדיס אבבה ותיקון החלטת ממשלה" (7.10.2018) (להלן: החלטה 4178 )). על ההחלטה בעניינן הגישו המבקשות ערר ובמסגרתו ניתן להן צו ארעי למניעת הרחקתן מישראל.

3.

ביום 6.2.2020 דחה בית הדין לעררים (כב' הדיין ח' גוגנהיים ) את הערר. בית הדין תיאר את החלטות הממשלה שהתקבלו לאורך השנים בעניין העלאת בני הפלשמורה. צוין, בין היתר, כי בהחלטה 716 נקבעו 4 תנאים מצטברים לצורך בחינה ואישור מועמדות לכניסה לישראל וכי החלטה זו לא הייתה החלטה אופרטיבית, אלא קבעה תנאי סף. בהמשך, בהחלטה 1911 נקבע כי שר הפנים יבחן לאשר כניסה של מועמדים שעונים על תנאי החלטה 716 וכן על קריטריון נוסף, מבין המפורטים בסעיף 1 לאותה ההחלטה. כן נקבעו באותה ההחלטה מכסה של 1,300 מועמדים שכניסתם תאושר ופרק זמן בן 12 חודשים לביצועה. החלטה 4178 קבעה להמשיך לבחון הענקת מעמד למועמדים שעומדים בתנאי החלטה 716 ובקריטריון ב' בהחלטה 1911. בית הדין קבע כי בנסיבות המקרה דנן אין בהחלטות הממשלה כדי להעניק למבקשות מעמד בישראל. המבקשות לא עומדות בתנאי החלטה 716 ובכלל זאת: הן לא ממתינות לכניסה באדיס אבבה או בגונדר; הן לא מופיעות ברשימות הרלוונטיות (סוגיה זו אף הוכרעה בפסק הדין בערר הראשון); הן לא מבקשות להתגייר; ואין להן קרובי משפחה מדרגה ראשונה בישראל אשר הגישו בקשה להעלותן. משהמבקשות לא עומדות בתנאי הסף שנקבעו בהחלטה 716 הרי שלא חלה עליהן החלטה 1911 (כמו גם החלטה 4178). כן נקבע כי גם בחינת הקריטריונים הספציפיים אשר קבועים בהחלטות 1911 ו-4178 מגלה כי הם לא מתקיימים במבקשות. עוד דחה בית הדין את הטענה להבטחה מינהלית שניתנה לכאורה לאביה של המבקשת – וזאת מאחר שהטענה כבר נדונה ונדחתה בפסק הדין בערר הראשון. בכל הנוגע למבקשת 3, הרי שאין לה עילה עצמאית לקבל מעמד בישראל והדבר גם לא נטען. נקבע כי על המבקשות לעזוב את ישראל עד ליום 6.3.2020.

4.

המבקשות הגישו ערעור מינהלי על פסק הדין ולצדו גם בקשה לעיכוב ביצועו. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה וביום 27.7.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רון ) את הערעור. בית המשפט ציין כי ההליך נגוע בחוסר ניקיון כפיים, וזאת בשני מישורים: האחד, בעצם שהייתן של המבקשות בישראל ללא כל אישור; והשני בכך שהמבקשות הגיעו לישראל כתיירות, ביקשו לאחר מכן מקלט מדיני ומשדרך זו לא צלחה המירו בקשתן לטענות מסוגים שונים. אשר לטענה בדבר זכויות מכוח החלטות הממשלה, קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים את פסק הדין של בית הדין לעררים על טעמיו. כן צוין שכפי שנפסק בעבר, אף אם היו המבקשות נכללות ברשימות, הרי שמדובר אך בתנאי סף לבדיקות נוספות וכי הנטל להוכחת העמידה בתנאים מוטל על המבקשות. כן נקבע כי הערעור המינהלי אינו האכסניה לברר את טענות המבקשות שנוגעות לתחולת חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק

השבות ). בית המשפט הטיל על המבקשות הוצאות בסך 5,000 ש"ח והורה להן לעזוב את ישראל בתוך 30 ימים.

5.

מכאן הבקשה שלפניי שלצדה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענת המבקשות תנאי החלטה 716 מתקיימים בעניינן. כן לשיטתן, החלטות הממשלה בעבר יצרו זכות מהותית של צאצאים מזרע ישראל לעלות לארץ ומשכך, אין מקום לפגוע בזכות זו ואין לראות בתנאים הקבועים בהחלטות הממשלה (החלטות 716 ו-1911) חסם למימושה. כנטען, יש לפרש את החלטות הממשלה בפרשנות תכליתית ובאנלוגיה מחוק השבות, כך ש"אם אדם הוא צאצא זרע ישראל [ו]אם הוא רוצה להיות שוב יהודי, ורוצה להתגייר, אז צריך לאפשר לו ולא לחפש ולבדוק האם או מופיע ברשימה של אדיס אבבה או עומד במכסה כלשהי" (סעיף 32 לבקשה). כן נטען כי התנאים הקבועים בהחלטות הממשלה פוגעים בזכויות יסוד, ובכללן בחופש התנועה. עוד מציינות המבקשות כי החלטת המשיבה לוקה בחוסר סבירות; כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים משקבע שהן פעלו בחוסר ניקיון כפיים; וכי לאביה של המבקשת ניתנה הבטחה שלטונית שלפיה המשפחה תוכל לעלות לארץ.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו בעניינן של המבקשות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה משפטית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 4500/20 דז'נקה נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (10.8.2020); בר"ם 1546/20 מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה נ' מנדל , פסקה 6 (8.6.2020) (להלן: עניין מנדל )). המקרה דנן אינו בא בקהלי המקרים האמורים. בית הדין לעררים ובית המשפט לעניינים מינהליים בחנו את דברי המבקשות ומצאו כי לא מתקיימים בעניינן התנאים שנקבעו בהחלטות הממשלה. המבקשות מנסות להלביש את טענתן בלבוש עקרוני, אך ברי כי החלטות הממשלה אין בהן משום פגיעה בזכויות מהותיות של מי שזכאי להיכנס לישראל, וכי הן מרחיבות את מעגל אפשרות הכניסה לישראל לעומד בתנאים שנקבעו בהן, ואינו זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות. טענות המבקשות בהקשר זה נטענו בעלמא, ללא ביסוס משפטי מספק ובשיהוי כבד (השוו: בר"ם 5108/18 פלוני נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 9 (16.8.2018)). אם נפשיט את הבקשה ממחלצותיה, טענות המבקשות במהותן הן טענות ערעוריות מובהקות שנוגעות לבחינת תחולת החלטות הממשלה על נסיבותיו הספציפיות של המקרה, ואין בהן כדי להקים עילה למתן רשות לערער (עניין מנדל , פסקה 7). כך גם בכל הנוגע לטענות שעניינן הבטחה מינהלית שניתנה לאבי המבקשת – אשר נבחנו הן במסגרת הערר הראשון, הן במסגרת ההליך הנוכחי – ונקבע כי הן לא הוכחו. בהינתן האמור, לא בוססה אפוא עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית אפוא ומאליה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

בנסיבות העניין, המועד לעזיבת המבקשות את ישראל יוארך לצורכי התארגנות עד ליום 24.9.2020.