בר"מ 6304/21 אסתר צדיק נ. מנהל הארנונה בעיריית רמת גן

1.

המבקשת היא בעלת נכס בשטחה של עיריית רמת גן (להלן: הנכס ו- העירייה בהתאמה), אשר נמצא בבניין שייעודו התכנוני הוא למגורים. בשנת 2006 קיבל הנכס היתר לשימוש חורג למשרדים. לטענת המבקשת, בשנת 2011 הופסק השימוש המשרדי בנכס, ובאותה שנה בנה עבר להתגורר בו. עם זאת, בין השנים 2016-2011 חויבה המבקשת בארנונה לפי סיווג ל"משרדים, שירותים ומסחר". בתקופה זו, בין המבקשת לבין המשיבה הוחלפו מספר מכתבים בנוגע לנכס (להלן: המכתבים ), ובהם: מכתב מיום 31.10.2011 מטעם המבקשת למחלקת ההנדסה בעירייה בו ביקשה לשנות את הייעוד של הנכס למגורים (להלן: המכתב משנת 2011 ); מכתב מיום 8.9.2013 מטעם המבקשת למנהל מחלקת הארנונה בעירייה, בה ביקשה להקפיא את תשלום חוב הארנונה שרבץ על הנכס (להלן: המכתב משנת 2013 ); מכתב מיום 1.6.2014 למנהל מחלקת הארנונה בעירייה (להלן: המכתב משנת 2014 ; יוער כי מכתב אחרון זה לא הוצג על ידי המבקשת, אך התשובה לו הובאה במסגרת הערעור שיתואר להלן).

2.

בשנת 2015 הגישה המבקשת ערר על שומות הארנונה שחויבה בהן בשנים 2015-2011 לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית רמת גן (להלן: ועדת הערר או הוועדה ). בערר, השיגה המבקשת על שומות כל השנים הרלוונטיות, בטענה כי המכתב משנת 2011 מהווה השגה כדין. בנוסף, המבקשת עמדה על כך שיש לראות את אגף ההנדסה ואגף הארנונה כמקשה אחת, ולכן לדידה יידוע מחלקת ההנדסה בדבר שינוי השימוש בנכס מקים ידיעה קונסטרוקטיבית של העירייה. במסגרת הדיונים שהתקיימו לפני הוועדה, הסכימה העירייה לשינוי הסיווג ביחס לחלק מתקופת החיוב, כך שהמחלוקת נותרה רק לגבי השומות לשנים 2014-2011. בהחלטתה מיום 10.1.2021 דחתה הוועדה את הערר, וקבעה כי המבקשת לא השיגה כדין על חשבונות הארנונה שקיבלה. הוועדה דחתה את הטענה העובדתית כי המבקשת הוטעתה על ידי פקיד של העירייה, ובשל כך לא פנתה למחלקת הארנונה אלא למחלקה אחרת. בבחינת למעלה מן הצורך התייחסה הוועדה גם לכך שאופי המכתב משנת 2011 לא מקים ידיעה קונסטרוקטיבית של העירייה.

3.

על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט לעניינים מינהליים. ביום 14.7.2021 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי ) את הערעור וקבע כי בהחלטת ועדת הערר לא נפל פגם. בית המשפט בחן בפירוט את המכתבים ומצא כי לא ניתן לראות במכתבים משנת 2011 ו-2013 השגות כדין. אשר למכתב משנת 2014, נקבע שככל הנראה ניתן לראות בו השגה, אך השגה זו נענתה ונדחתה, ולא הוגש בעניינה ערר. עוד קבע בית המשפט כי אין צורך להכריע בשאלת הידיעה של העירייה, שכן בכל מקרה משקיבלה המבקשת את הדרישות לתשלום הארנונה, היה עליה להגיש השגות כדין ובמועדים הקבועים בחוק; משלא עשתה זאת, התייתר הצורך להכריע בשאלה זו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. בבקשה חוזרת המבקשת על הטענות שהעלתה במסגרת הערעור. לטענתה, שגה בית המשפט לעניינים מינהליים כאשר קבע שהמבקשת לא השיגה כדין על דרישות התשלום שהועברו לה. לדבריה, יש לבחון האם המכתבים האמורים הם השגה לפי תוכנם ולא לפי כותרתם; לדבריה, בחינה שכזאת מלמדת כי במכתב משנת 2011 המבקשת ביקשה לשנות את סיווג הנכס למגורים. עוד חוזרת המבקשת על טענתה כי מכתביה האמורים מקימים ידיעה קונסטרוקטיבית לעירייה ביחס לשימוש שנעשה בפועל בנכס, ולפיכך לא היה מקום לחייבה בהתאם לסיווג מסחרי. בשולי הדברים יוער כי בבקשת הרשות לערער, טענה המבקשת כי בכוונתה להגיש בקשה להוספת ראיות חדשות, אך ממזכירות בית המשפט נמסר כי בקשה כאמור נדחתה מן המרשם ביום 22.9.2019.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אמת המידה שנקבעה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת ותינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו למשל בר"ם 7460/19 עזיזה תרבות ואוכל בע"מ נ' עיריית ירושלים , פסקה 5 (26.12.19); בר"ם 3636/18 ישיבת אדרת אליהו נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה , פסקה 5 (9.7.2018)). בענייננו, בית המשפט לעניינים מינהליים בחן את המכתבים שהעבירה המבקשת לעירייה, וקבע כי חלקם אינם השגות כדין, ואילו בעניין המכתב משנת 2014, המבקשת לא עררה על תשובת מנהל הארנונה.

טענות המבקשת בהקשר זה מכוונות ליישום הדין בעניינה, והן לא מקימות עילה למתן רשות לערער (בר"מ 8988/20 בליל חברה שיווק מזון לבקר ולצאן בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית גליל תחתון , פסקה 4 (27.1.2021)). אשר לטענת המבקשת כי המגעים בין הצדדים הקימו ידיעה קונסטרוקטיבית לעירייה, הרי שבית המשפט לעניינים מינהליים ציין במפורש כי אינו נדרש להכריע בשאלה זו, מאחר שממילא המבקשת לא הגישה השגות או עררים כדין על השומות שנשלחו לה. משאלה הם פני הדברים, אף סוגיה זו לא מצדיקה בירור נוסף של עניינה בערכאה זו.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.