בר"מ 6522-22 בר"מ 6522-22

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 7.8.2022 (עמ"ן 47876-09-20, השופטת ע' אבמן-מולר). בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה בירושלים מיום 2.6.2020 (להלן: ועדת הערר או הוועדה).

2.המבקשת, חברה הפועלת בתחום של עבודות עפר, הפעילה מגרסת עפר עבור אתרי בנייה בחלקת קרקע המצויה בעיר ירושלים (להלן: הנכס). על-פי הנטען, בשלהי שנת 2013 הובאה לראשונה לידיעת המשיב, מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, העובדה שהמבקשת מחזיקה בנכס החל מיום 27.6.2007. בהמשך לכך, ולאחר השלמת פעולות של ביקורת ומדידה של הנכס, ביום 10.12.2013 שלח המשיב למבקשת הודעת שומה לתשלום רטרואקטיבי של ארנונה בגין כל תקופת ההחזקה בנכס.

3.המבקשת השיגה על חיוב הארנונה שנשלח אליה – תחילה ביום 6.4.2014, ולאחר מכן גם ביום 21.7.2014 בעקבות דרישת תשלום נוספת שנשלחה אליה. במסגרת השגותיה טענה המבקשת בין היתר כי נפלה שגיאה בחישוב השטח לחיוב, וכי בפועל היא עשתה שימוש בשטח קטן יותר מכפי שנקבע. ביום 14.9.2014 דחה מנהל הארנונה את ההשגות בקבעו כי המבקשת נמנעה מלהודיע על השימוש שעשתה בנכס אף שזה החל כבר בשנת 2007, וכן כי שטח הנכס לחיוב חושב בהתאם למדידה שנערכה במקום.

4.על רקע זה הגישה המבקשת ערר בעניין לוועדת הערר ובו שבה על הטענות שהעלתה בהשגותיה. בנוסף לכך, העלתה המבקשת בערר טענה מקדמית, ולפיה דין ההשגות להתקבל מאחר שהחלטתו של המשיב בהן ניתנה לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בחוק. זאת, בהסתמך על ההסדר הקבוע בסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר).

5.ביום 9.2.2019 ניתנה החלטת ועדת הערר בטענה המקדמית שהעלתה המבקשת. בעיקרו של דבר, ועדת הערר קבעה, בדעת רוב, כי אין בסמכותה לדון בטענה שיש לראות את ההשגות ככאלו שהתקבלו מכוח סעיף 4(ב) לחוק הערר, וכי טענה מסוג זה יש להעלות במסגרת עתירה מנהלית. המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ובדיון שהתקיים ביום 16.7.2019 הסכימו הצדדים על מחיקת הערעור תוך שמירת טענותיהם עד לאחר מתן החלטה סופית של ועדת הערר לגוף הדברים (עמ"ן 22787-04-19, השופטת אבמן-מולר). בהמשך לכך, ביום 2.6.2020 דחתה הוועדה את הערר לגופו, וקבעה כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענותיה ביחס לגודל הנכס והשימוש בו.

6.ביום 21.9.2020 הגישה המבקשת ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. מבלי להידרש לכל פרטי ההליך, אציין כי בנוסף לטענותיה לגופו של החיוב, העלתה המבקשת שתי טענות מרכזיות הנוגעות לניהול ההליך בעניינה. ראשית, המבקשת טענה כי ועדת הערר שגתה בקבעה כי אינה מוסמכת להכריע באשר לתוצאות המשפטיות של איחור במתן תשובה להשגה לפי סעיף 4(ב) לחוק הערר. שנית, המבקשת ציינה כי במהלך ההתדיינות בוועדת הערר הוחלף אחד מחברי ההרכב שדן בתיק (על רקע הפסקת כהונתו), מבלי שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון בעניין בהתאם להוראות תקנה 11ד(ב) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בועדת ערר), התשל"ז-1977 (להלן: תקנות הערר).

7.בפסק דינו מושא הליך זה קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המבקשת באשר לסמכות ועדת הערר לדון בטענה המועלית מכוח סעיף 4(ב) לחוק הערר, ובהתאם הורה על החזרת נושא זה לדיון מחודש בוועדה. בית המשפט המחוזי המשיך ודן אף בטענותיה של המבקשת בעניין החלפתו של אחד מחברי הוועדה, ובהקשר זה מצא כי אכן נפל פגם באופן שבו בוצעו הדברים. לצד זאת, בית המשפט המחוזי התרשם כי בנסיבות העניין לא עלה בידי המבקשת להצביע על עיוות דין שנגרם לה כתוצאה מהשינוי שחל בהרכב הוועדה. על כן, בית המשפט המחוזי קבע כי אין בפגם האמור כדי להצדיק את ביטולה של ההחלטה.

8.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בשלב הנוכחי, הטענה העיקרית שעליה נסבה הבקשה נוגעת לפגם הנטען שנפל באופן החלפתו של אחד מחברי ועדת הערר כמתואר לעיל. בתמצית, נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שלא היה בפגם זה כדי להוביל לביטולה של החלטת ועדת הערר. בהקשר זה הוטעם כי יש מקום ליתן למבקשת רשות ערעור על מנת למנוע עיוות דין.

9.מנגד, המשיבים, שהגישו את תשובתם ביום 8.12.2022, טוענים כי יש לדחות הבקשה משאינה מעלה כל הצדקה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". אף לגוף הדברים, המשיבים סומכים את ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומדגישים בתשובתם כי המבקשת לא הצביעה על כל נזק שנגרם לה כתוצאה מהחלפת אחד מחברי ההרכב.

10.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. המקרה דנן אינו עומד ברף שנקבע למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" המעוגן בתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה במקרה זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. טענותיה של המבקשת נטועות היטב בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה, ולא התרשמתי כי הן מעוררות כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. כמו כן, אף לא מצאתי כי דחיית הבקשה תוביל לעיוות דין (שיקול שהוא רלוונטי אף לפי תקנה 11ד(ב) עצמה). טענותיה של המבקשת נדונו במלואן על-ידי בית המשפט המחוזי ולא מצאתי כי נפל בנסיבות העניין פגם בהכרעתו המצדיק התערבותו של בית משפט זה. עם זאת, אדגיש, כפי שאף העיר בית המשפט המחוזי, כי ראוי וחשוב להקפיד כי דרך החלפתם של חברי ועדת הערר תיעשה בהתאם להוראות החוק. מאחר שסיום כהונה של חבר ועדה אינו דבר נדיר, מצופה מוועדת הערר להיערך לכך ולהבטיח את הגינות ההליך ותקינותו.

11.סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול הנסיבות, ובהתחשב בהוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי, אין צו להוצאות.