בר"מ 6708/16 המועצה האזורית מנשה נ. בריל פאשן בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט

א' קיסרי ) מיום 14.8.2016 בת"מ 14833-09-14 אשר קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה נגד המבקשת (להלן: המועצה ).

1.חוק עזר למנשה (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והניקיון) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק העזר ) קובע כי נישום המחזיק ב"מפעל" (כהגדרתו בחוק העזר) יחויב בתשלום אגרה בגין פינוי הפסולת המיוצרת על ידו (להלן: אגרת פינוי או האגרה ). המשיבה הגישה נגד המועצה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בה נטען כי היא אינה רשאית לגבות אגרת פינוי ממחזיקי מפעלים מן הטעם שחוק העזר אינו מבחין בין כמויות פסולת רגילות שפינוין צריך להיות ממומן באמצעות תשלומי הארנונה ובין כמויות פסולת חריגות אשר ניתן לגבות תשלום נוסף בגין פינוין. בתשובה לבקשת האישור טענה המועצה כי מחזיקי מפעלים המייצרים גם פסולת שאינה קשורה בתהליכי ייצור (להלן: פסולת ביתית ) אינם נדרשים לשלם אגרה בגין כל פינויי האשפה המסופקים להם אלא רק בגין פינוי הפסולת התעשייתית המיוצרת על ידם. המועצה הוסיפה וטענה כי מספר הפינויים ללא תשלום שלהם זכאי כל מפעל נקבע בהידברות עמו ובהתאם לכמות הפסולת הביתית אותה הוא מייצר. כך, למשל, מפעל שמחצית מהפסולת אותה הוא מייצר היא ביתית לא יידרש לשלם אגרה בגין מחצית מהפינויים המסופקים לו על ידי המועצה. לתמיכה בטענות אלו צירפה המועצה לתשובתה חוות דעת של מומחית לניהול פסולת בה ניתן הסבר לגבי הדרך בה נקבע סכום האגרה בה חייבים מפעלים במועצה ופירוט בנוגע למספר הפינויים ללא תשלום להם זוכה כל מפעל. עוד טענה המועצה כי מפעלים מסויימים, והמשיבה ביניהם, נהנים משירותי פינוי פסולת נוספים ללא תשלום אגרה שכן הם משליכים פסולת לכלי אצירה המשמשים לפינוי זכוכית, נייר ואריזות קרטון המפונים אף הם ללא תשלום נוסף.

2.בית המשפט קמא קיבל את בקשת האישור והתיר למשיבה לנהל תובענה ייצוגית נגד המועצה. בית המשפט קמא דחה את טענת המועצה לפיה היא אינה מחייבת מפעלים באגרה בעבור פינוי פסולת שפינויה ממומן באמצעות הארנונה בנימוק כי המועצה לא קבעה קריטריונים המבטיחים שכל המפעלים בתחומה יזכו בהנחה אחידה המשקפת את שווי שירותי פינוי הפסולת אותם הם זכאים לקבל ללא תשלום נוסף. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי עצם העובדה שהמועצה לא פעלה באופן אחיד ושוויוני מצדיקה לאפשר למשיבה לנהל נגדה תובענה ייצוגית וזאת גם בהינתן האפשרות שבמהלך בירור התובענה יסתבר שלא נגבתה על ידה אגרת פינוי ביתר. כמו כן דחה בית המשפט קמא את הטענה כי גודל הקבוצה (הכוללת 78 מחזיקי מפעלים) אינו מצדיק ניהול תובענה ייצוגית בקבעו כי ניהול התובענה נדרש על מנת להבטיח שהמועצה תנהג באופן שוויוני. מטעמים אלו התיר בית המשפט קמא למשיבה לנהל נגד המועצה תובענה ייצוגית בשם כל מחזיקי המפעלים שבתחומה ולתבוע ממנה השבה של סכומי אגרה שנגבו ביתר. כמו כן התיר בית המשפט למשיבה לעתור למתן סעד הצהרתי לפיו המועצה אינה רשאית לגבות אגרת פינוי במתכונת הקיימת. בית המשפט קמא אף חייב את המועצה לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.

3.המועצה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא. לטענתה, חוק העזר שמכוחו נגבית אגרת הפינוי חוקק לפני שבית משפט זה פסק כי אין לגבות אגרה מיוחדת בגין פינוי פסולת שיש לפנות בתמורה לתשלום ארנונה. עוד נטען כי מאז אותה פסיקה משרד הפנים לא קבע מה נחשב לכמות בסיסית של פסולת אשר אין לגבות אגרה מיוחדת בגין פינויה ואינו מאשר חוקי עזר חדשים או תיקון של חוקי עזר קיימים המסמיכים לגבות אגרת פינוי. לפיכך, טוענת המועצה כי לא היה באפשרותה לתקן את חוק העזר באופן שיבטיח כי בעלי מפעלים לא יחויבו באגרה בגין פינוי פסולת אשר יש לפנות בתמורה לתשלום הארנונה. אף על פי כן, כך טוענת המועצה, היא לא התעלמה מההלכות שנפסקו בנוגע לגביית אגרות פינוי ונקטה בצעדים אשר יבטיחו כי המפעלים שבתחומה יחויבו באגרה רק בגין פינוי כמויות חריגות של פסולת תעשייתית. לטענתה, במסגרת צעדים אלו הוחלט שמפעל המייצר פסולת תעשייתית ופסולת ביתית לא יידרש לשלם אגרה בגין פינוי הפסולת הביתית המיוצרת על ידו ויחויב באגרה רק בגין מספר הפינויים שנדרשת המועצה לבצע על מנת לפנות את הפסולת התעשייתית שאותה הוא מייצר. המועצה טוענת כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, מדובר בקריטריון אחיד ושוויוני אשר אינו מפלה בין מפעלים השונים. בנוסף, כך נטען, מספקת המועצה שירותי פינוי נוספים ללא תמורה מהם נהנים מפעלים הממוקמים במתחמי מסחר ותעשייה שבהם הוצבו כלי אצירה לפינוי פסולת זכוכית, נייר ואריזות קרטון. על כן טוענת המועצה כי מרבית המפעלים במועצה זוכים לפינוי של חלק מהפסולת המיוצרת על ידם ללא תשלום אגרה ואילו מספר המפעלים שאינם זוכים לכך הוא זעום ואינו מצדיק ניהול תובענה ייצוגית. מטעמים אלו סבורה המועצה כי לא הוכח ברמה הנדרשת כי היא גובה אגרת פינוי ביתר ועל כן יש לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא.

4.המשיבה טוענת מנגד כי אין ממש בטענת המועצה לפיה לא היה באפשרותה לתקן את חוק העזר באופן שיבטיח שלא תיגבה אגרה בגין פינוי פסולת שפינויה ממומן באמצעות תשלום הארנונה. לטענתה, בהליכים שבהם נדונה השאלה האם רשויות מקומיות רשאיות לגבות אגרה מיוחדת בגין פינוי פסולת תעשייתית הבהיר משרד הפנים כי הוא יאפשר תיקון של חוקי עזר קיימים המתירים לגבות תשלום נוסף בגין שירותים אותם רשות מקומית נדרשת לספק בתמורה לתשלום הארנונה. לפיכך, כך לטענת המשיבה, אילו הייתה המועצה פונה למשרד הפנים בבקשה לתיקון חוק העזר בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה, בקשתה הייתה נענית. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העובדה שהמועצה פוטרת חלק מהמפעלים מתשלום אגרה בגין חלק מהפינויים המסופקים להם אינה מרפאת את הפגם שנפל בהתנהלותה. ראשית, כך נטען, המועצה מחויבת לספק לכל המפעלים שבתחומה מספר מסוים של פינויים ללא תשלום ולא רק למפעלים המייצרים גם פסולת ביתית וגם פסולת תעשייתית; שנית, נטען כי העובדה שהמועצה מפנה את הפסולת הביתית שמייצרים מפעלים ללא תשלום נוסף אין משמעותה כי היא אינה גובה מהם אגרה ביתר, שכן היא מחויבת לפנות ללא תשלום גם פסולת תעשייתית במקרה שפינויה כבר ממומן באמצעות הארנונה; ושלישית, נטען כי כל עוד לא קבעה המועצה בחוק העזר קריטריונים שיבטיחו כי האגרה תיגבה רק בגין פינוי פסולת שפינויה אינו ממומן באמצעות תשלום הארנונה היא כלל אינה מוסמכת לגבות אגרה. מטעמים אלו סבורה המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא וכי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

5.דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בבג"ץ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים (2.1.2013) קבע בית משפט זה כי רשות מקומית רשאית לגבות אגרה מיוחדת בעבור פינוי פסולת שמייצרים מפעלים בתחומה " ובלבד שמדובר בפינוי פסולת הקשורה לתהליכי הייצור של המפעל מעבר לרמת 'בסיס' מסוימת שתיקבע " (שם, בפסקה 36). מפסיקה זו עולה לכאורה כי רשות מקומית מחויבת לפנות לפחות חלק מהפסולת שמייצרים המפעלים שבתחומה בתמורה לתשלום הארנונה ואינה רשאית לגבות אגרה בגין פינוי כל ליטר של אשפה המיוצרת על ידם (ראו: בר"מ 4091/15 עיריית נצרת עילית נ' אבי סופר בע"מ , פסקה 6 (20.8.2015)). מחוות דעת המומחית שהוגשה על ידי המועצה עולה כי חלק מהמפעלים בשטח המועצה נדרשים לשלם אגרת פינוי בגין כל ליטר אשפה המיוצרת על ידם ואינם זוכים לקבל פינוי פסולת ללא תשלום אגרה. בכל הנוגע למפעלים אלו הוכח לכאורה שהם נדרשים לשלם אגרה גם בגין פינוי פסולת שפינויה צריך להיות ממומן באמצעות תשלומי הארנונה. באשר ליתרת המפעלים (43 מתוך 78) מחוות הדעת עולה כי הם אינם נדרשים לשלם אגרה בגין פינוי כל הפסולת המיוצרת על ידם וזוכים לפינוי של חלק מהפסולת אותה הם מייצרים ללא תשלום נוסף (נתון שהמשיבה אינה חולקת עליו). כפי שציין בית המשפט קמא, ישנה אפשרות שבמסגרת התובענה הייצוגית יתברר כי מפעלים אלו לא שילמו למועצה אגרה ביתר ואולם, לא ניתן לקבוע בשלב זה כי מדובר באפשרות סבירה וזאת נוכח מחדלה של המועצה לקבוע באופן ברור מה כמות הפסולת הבסיסית שכל מפעל זכאי כי תפונה משטחו ללא תשלום אגרה. בנסיבות אלו, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא ולהורות על הוצאתם של אותם מפעלים מהקבוצה המיוצגת.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המועצה תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בבקשת רשות הערעור בסך 15,000 ש"ח.