בר"מ 6728/17 ספיר אלי נ. מועצה מקומית סביון

לפנַי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט צ' דותן ) מיום 6.8.2017 בעת"מ 2522-04-17, הדוחה את בקשת המבקש שלא לחסום את חיבור ביתו לתשתית הביוב הציבורית. לצד הבקשה הוגשה בקשה לצו ביניים ארעי ובקשה להוספת ראיות.

הרקע לבקשה וההליכים הקודמים

1.

המבקש חיבר את ביתו ברחוב הר דפנה בסביון (להלן: הבית ) אל מערכת הביוב הציבורית שבאחריות המשיבה, המועצה המקומית סביון (להלן: המשיבה

או המועצה ), שהקמתה וחיבורה טרם הושלמו. בעוד המבקש עמד על כך שקיבל אישור בעל-פה לעשות כן ממר חנן קרן, מנהל התשתיות במועצה (להלן: מר קרן ), לטענת המשיבה המבקש התחבר למערכת הביוב הציבורית על דעת עצמו ומבלי שקיבל על כך אישורים מתאימים. על רקע מחלוקת זו ולאחר שבמהלך שנת 2016 דרשה המועצה כי המבקש יתנתק ממערכת הביוב הציבורית, ביום 2.4.2017 הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד, בגדרה התבקש בית המשפט להורות למשיבה לחדול מדרישתה כי המבקש ינתק את חיבורו למערכת הביוב הציבורית ותתיר את המשך קיומו של החיבור כאמור. לצד העתירה הגיש המבקש בקשה לצו ביניים אשר יאסור על המשיבה לחסום את החיבור האמור או לפגוע בו, ולנקוט נגדו הליכי גביה. ביום 27.4.2017 נדחתה הבקשה ברובה. בית המשפט אכן נתן צו ביניים לפיו מנועה המשיבה מלנקוט בהליכי גבייה כלפי המבקש בנוגע לחיובים מושא העתירה, אך דחה את הבקשה לחסום את המשיבה מלפעול לניתוק הבית ממערכת הביוב הציבורית (להלן: ההחלטה הראשונה ).

2.

במסגרת ההחלטה הראשונה נקבע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח "זכות לכאורה"; כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה לאור העובדה שהזרמת שפכי הביוב מביתו גורמת למפגע סביבתי ולפגיעה ברווחת תושבים אחרים; כי קיים פתרון חלופי בדמות הקמת בור ספיגה אליו יחובר הבית וכפי שעלה מחקירתו של מר קרן העלות לכך נעה בין 3,000 ש"ח ל-5,000 ש"ח. על החלטה זו הגיש המבקש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור, בקשה למתן צו ביניים ובקשה להוספת ראיות חדשות (בר"ם 4006/17). ביום 21.6.2017 ניתנה החלטה (השופט ע' פוגלמן ) בגדרה התקבלה הבקשה להוספת ראיה שעניינה הצעת מחיר עבור הפתרון החלופי שצוין על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר ממנה, לטענת המבקש, עולה כי העלויות הכרוכות בפתרון כאמור הינן גבוהות בהרבה מהמחיר שציין מר קרן. נקבע כי מבלי להביע עמדה לגופם של דברים, הדיון יוחזר לבית המשפט לעניינים מנהליים על-מנת שיוכל לבחון גם את הצעת המחיר האמורה ויחליט אם יש בהצעה כדי לשנות את התוצאה בבקשה למתן צו ביניים. כן נקבע כי צו ארעי שהוציא בית משפט זה יעמוד על כנו עד אשר תינתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים.

3.

לאחר שהוחזר הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים, התקיימו שני דיונים בבקשה ונחקרו חלק מעורכי הצעות המחיר וחוות הדעת מטעם הצדדים. במסגרת זו המבקש הגיש שלוש הצעות מחיר: הצעת מחיר אחת, של מר אלברט קליימן (להלן: מר קליימן ) המתייחסת לקידוח בור ספיגה בעומק של עד 12 מטר בעזרת מכונת קידוח , בסך של 11,115 ש"ח; שתי הצעות מחיר נוספות שעניינן עבודות בנייה שנדרשו לצורך ביצוע הקידוח בעזרת מכונה כאמור, בסך של 97,000 ש"ח ו שיקום הגינה לאחר ביצוע עבודות הבניה והקידוח בסך של 88,487 ש"ח. מנגד, המשיבה הגישה חוות דעת מטעם מהנדס הקובעת כי ניתן לבצע את קידוח בור הספיגה בקידוח ידני , ללא צורך בשימוש בכלים הנדסיים כבדים ומבלי לגרום לנזקים משמעותיים. הצעת המחיר שהוגשה בעניין זה הועמדה על סך של 8,190 ש"ח, ללא פינוי העפר מהשטח ובהסתייגות כי יתכן וקידוח עד עומק 10 מטר לא יספק על-מנת להגיע ל"שכבה מחלחלת".

4.

במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי העיד מר קליימן בעניין הצעת המחיר שנערכה על ידו, וטען כי קידוח ידני איננו רלוונטי במקרה זה, שכן בנסיבות העניין קיים צורך בקידוח בחצר הבית בעומק של 18-20 מטרים על-מנת להגיע לאדמה מחלחלת. עורכיהן של שתי הצעות המחיר הנוספות שהגיש המבקש לא הופיעו בבית המשפט וממילא לא נחקרו. מנגד, מטעם המשיבה העידו מספר עדים כי ניתן לקדוח בקידוח ידני שני בורות, כל אחד מהם בעומק של 10 מטר, אשר יפעלו ב"רוטציה".

5.

ביום 6.8.2017 ניתנה החלטה החוזרת ודוחה את הבקשה לצו ביניים (להלן: ההחלטה השנייה ). בית המשפט קבע כי יש לראות את שתי הצעות המחיר האחרונות שהגיש המבקש כאילו לא הוגשו כראיה, מכיוון שלא הוגשו באמצעות עורכיהן אשר לא הופיעו ולא נחקרו עליהן בבית המשפט. לפיכך, די היה בכך כדי לסיים את הדיון, לאור העובדה שהדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי רק על-מנת שתבחן הצעת המחיר (הגבוהה) שביקש המבקש להוסיף, והצעת המחיר האחת שהוגשה כהלכה הסתכמה בסך של 11,115 ש"ח בלבד. חרף זאת, בית המשפט נדרש למחלוקת שניצתה בין הצדדים בשאלה האם יש להשתמש במכונת קידוח או שניתן להסתפק בקידוח ידני . לאחר שהתייחס לטענות בדבר עמידותו של בור שנחפר בקידוח ידני, קבע בית המשפט כי הפתרון של חפירת שני בורות ספיגה בקידוח ידני, אשר יעבדו ב"רוטציה", הינו פתרון חלופי, מעשי וסביר, ועלותו הוערכה על סך של כ-25 עד 30 אלף ש"ח. משכך, ומשנמצא כי נזקו של המבקש אינו בר-השוואה לנזק הכרוך בהמשך חיבורו לתשתית הביוב הציבורית, נדחתה הבקשה לצו ביניים שעניינה לאסור על המשיבה לחסום את חיבורו של הבית לתשתית הביוב הציבורי או לפגוע בחיבור כאמור, וזאת החל מיום 22.8.2017. כן נפסקו לטובת המשיבה הוצאות משפט בסך של 15,795 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך של 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לשלמות התמונה יצוין כי לאחר שניתנה ההחלטה השנייה, ניתנה ביום 10.8.2017 החלטה נוספת על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים במסגרתה ניתנה לעותר שהות נוספת "לביצוע הפתרון החלופי" וזאת עד ליום 31.8.2017. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות הצדדים

6.

עיקר טענת המבקש בעת הזו היא כי שגה בית המשפט כאשר נתן דעתו לפתרון החלופי של קידוח ידני של שני בורות, אשר הוצע על ידי עדי המשיבה רק במהלך הדיון, ללא שהוצג קודם לכן בחוות הדעת או בהצעות המחיר שהוגשו מטעמה. למבקש לא ניתנה הזדמנות ראויה להגיב לפתרון זה. בית המשפט גם התעלם מכך שחפירת שני בורות ספיגה באופן ידני תחייב ביצוע של "חפירה אדירה בשטח". גם שגה בית המשפט באופן בו תִמחר את הפתרון החלופי, ללא שנדרשה המשיבה להוכחת העלויות של הצעתה ומבלי שניתנה הדעת לעלויות הריאליות של הפתרון המוצע.

7.

המבקש חזר על טענתו לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובתו, נוכח העובדה שהמשיבה לא הציגה כל ראיה להוכחת טענותיה בעניין הנזקים שיגרמו לה, ובית המשפט גם לא נתן מספיק משקל לעובדה שתושבים רבים מחוברים לקווי ביוב מסוג זה; שהמשיבה עצמה אינה חולקת כי למבקש ייגרמו נזקים חמורים אם ינותק מתשתית הביוב הציבורית; שאם לא תתקבל הבקשה, העתירה עלולה להפוך לתאורטית. כן נטען כי הקמת בורות ספיגה מהווה מפגע תברואתי חמור בפני עצמו, הפוגע באופן משמעותי בסביבה ובציבור, והיא אף אסורה מכוח סעיף 2 לתקנות המים (מניעת זיהום מים)(בורות ספיגה ובורות רקב), התשנ"ב-1992.

8.

כן נטען כי שגה בית המשפט כאשר קבע במסגרת החלטתו הראשונה כי ספק אם עלה בידי המבקש להוכיח "זכות לכאורה", וזאת מבלי שנתן משקל מספק לכלל הראיות שהוגשו על ידי המבקש לצורך הוכחת הטענה בדבר האישור שניתן לו להתחבר לתשתית הביוב הציבורית. כמו כן לאחר שניתנה ההחלטה הראשונה נתגלו פרטים נוספים התומכים בראיות אלה.

9.

בנוסף הגיש המבקש בקשה לצירוף ראיות. ראיה אחת שהוספתה התבקשה היא חוות דעת הנדסית ממנה עולה לטענתו, כי גם הפתרון החלופי אותו אימץ בית המשפט אינו נותן מענה המניח את הדעת, וכי סוג האדמה הקיים בשטח מחייב קידוח באמצעות מכונה. ראיה נוספת שהוספתה התבקשה היא תצהירו של מר יובל ערמוני אשר לגביו נטען כי הוא "מומחה ביוב" שערך בדיקה מדגמית המגלה כי ישנם תושבים נוספים אשר מחוברים לתשתית הביוב הציבורית. לטענת המבקש, עד זה לא נקרא לעדות על ידי בית משפט בשל קוצר הזמן ובשל כך ש"בית המשפט לא הסכים לשומעו כאשר לא ראה זימון עד זה".

10.

כאמור, יחד עם בקשת המבקש למתן רשות ערעור הוגשה גם בקשה למתן צו ארעי. לבקשה זו נתבקשה תגובת המשיבה. בתגובתה הדגישה המשיבה כי ההחלטה הראשונה הפכה לחלוטה, לאחר שבית משפט זה נמנע מלהתערב בה, למעט בכל הנוגע לעניין ההשפעה הפוטנציאלית שתתכן לראיה הנוספת על מאזן הנוחות. עניין זה אף הוא הוכרע כדין במסגרת ההחלטה השנייה, לאחר קיום דיון וחקירות, ולא קיימת כל עילה להתערב בו.

11.

עוד נטען כי גם לגופו של עניין, אין כל מקום לקבל את טענת המבקש. עיקר טענות המשיבה היו כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, אשר התחבר שלא כדין לקו ביוב שאינו פעיל, כך שה"נזק" שייגרם כתוצאה מפעולת הניתוק הינו באשמתו הבלעדית של המבקש. לא הוכח כל נזק בלתי הפיך מצד המבקש ובקשתו גם לא העלתה ולוּ זכות לכאורה לקבלת הסעד המבוקש בעתירה שהגיש. כן נטען כי המשיבה אינה אמונה על מציאת פתרונות פרטניים עבור המבקש, אשר נמנע בעבר לתקן את בור הספיגה שהיה ברשותו, וגם עלויות נכבדות יותר לא היו מצדיקות את הותרת המצב הבלתי חוקי על כנו.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובתגובת המשיבה לבקשה למתן צו ביניים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור ועמה הבקשה למתן צו ביניים, להידחות.

13.

בהחלטה שניתנה בבר"ם 4006/17 מיום 21.6.2017 הוחלט כי הדיון בבקשה לצו ביניים יוחזר לבית המשפט לעניינים מנהליים וזאת על-מנת שיוכל לבחון את הצעת המחיר לביצוע קידוח בור ספיגה, אשר נטען על ידי המבקש כי היא מצביעה על כך שעלות הקמת בור ספיגה גבוהה בהרבה מהעלות שציין מר קרן ואשר עליה התבססה ההחלטה הראשונה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי. ואכן, במסגרת ההחלטה השנייה, בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את הצעת המחיר שהוגשה על ידי המבקש, והתברר כי מדובר בשלוש הצעות מחיר שונות, האחת עניינה עבודות הקידוח, והיא הועמדה כאמור על סך של 11,115 ש"ח ושתיים עניינן עבודות בנייה ושיקום הנגזרות מהקידוח והועמדו ביחד על סך של 185,487 ש"ח.

14.

בית המשפט קבע בצדק, כי לא ניתן לראות את שתי הצעות המחיר האחרונות, שעניינן עבודות הבנייה ועבודות השיקום בגינה, כאילו הוגשו כראיה. הצעות מחיר אלו לא הוגשו באמצעות עורכיהן, אשר גם לא הופיעו בבית המשפט, חרף החלטת בית המשפט מיום 18.7.2017 לפיה כל אחד מהצדדים יזמן את נותני הצעות המחיר וחוות הדעת מטעמו. ממילא הם גם לא נחקרו. חרף זאת, בית המשפט נדרש לטענות הצדדים, נוכח העובדה שגם עֵד מטעם המשיבה הודה כי עלותו של קידוח ידני עלולה להיות מכבידה, ולאחר שבחן בית המשפט את הפתרונות שהוצעו על ידי המשיבה, מצא כי חפירת שני בורות ספיגה באופן ידני מהווה פתרון סביר ומעשי בנסיבות העניין, גם מבחינת העלויות הכרוכות בו.

15.

בהינתן העובדה שהדיון בבקשה הוחזר לבית המשפט לעניינים מנהליים לצורך דיון בהצעת מחיר שתוגש על ידי המבקש, בעוד שהמבקש לא הגיש

כהלכה את הצעת המחיר עליה התבססה בקשת רשות הערעור בבר"ם 4006/17 (וגם ללא שניתנה כל התייחסות במסגרת בקשתו זו לטעמים שעמדו מאחורי התנהלותו האמורה), ובכל זאת נדרש בית המשפט לדיון מפורט בפתרונות החלופיים השונים, נראה כי די בכך כדי לדחות את הבקשה.

16.

זאת ועוד, המבקש הוא זה אשר נמנע מלהביא ראיות אשר יש בהן כדי לבסס את טענתו כי נדרשת בנסיבות העניין קדיחת בור באמצעות מכונה, בעלויות ניכרות. למבקש ניתנה ההזדמנות להגיש כדין את חוות הדעת והצעת המחיר בעניין העלות הצפויה מביצוע פעולות הקדיחה הנדרשות, והוא נמנע כאמור מלעשות כן. העובדה כי נמצא פתרון חלופי בדמות טענת המשיבה כי ניתן להסתמך על קדיחת בור ספיגה באופן ידני, ולאחר דיון וחקירת העדים, אף התקבלה הדעה ה"מחמירה" לפיה יידרשו שני בורות ספיגה לצורך האמור, אין בה כדי לבסס את טענתו. בית המשפט אף הלך כברת דרך ארוכה לטובת המבקש, בהניחו כי בור ספיגה אחד אינו מספק לצורך הסדרת שפכי הביוב מהבית, ואף בהניחו כי עלות הקידוח הכרוכה בהקמת שני בורות ספיגה הינה למעלה מפי שתיים מעלות הקמתו של בור ספיגה אחד.

17.

עוד יצוין כי טענתו של המבקש לפיה בית המשפט אימץ את הפתרון החלופי, אך התעלם מכך שחפירת שני בורות ספיגה באופן ידני תחייב ביצוע של " חפירה אדירה בשטח " (פסקה 78 לבקשת רשות הערעור), אינה יכולה להתקבל. המבקש העלה טענה זו, באותן מילים ממש, בסיכומיו שהוגשו במסגרת ההליך בפני בית המשפט המחוזי (פסקה 9 לסיכומים), ובית המשפט התייחס לסוגיה זו באופן מפורש וקבע כי הטענה לא גובתה בראיה כלשהי ואף עדותו של מר קליימן מטעם המבקש לא הצביעה על כך ולוּ ברמז. ואכן, עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 20.7.2017 אף מעלה כי כשנשאל מר קליימן על הפתרון של חפירת שני בורות ספיגה באופן ידני הצביע בעיקר על החשש להתמוטטות הבורות, אך לא טען שמדובר בחפירה עצומה בשטח (עמ' 30 לפרוטוקול).

18.

גם לגופו של עניין לא מצאתי טעם בטענות המבקש. כידוע, בקשה ליתן צו ביניים נידונה על יסוד שני שיקולים עיקריים – סיכויי ההליך העיקרי ומאזן הנוחות, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" (בר"ם 5249/15 עליאן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (2.8.2015); בר"ם 6752/17 יפרח נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בעיריית ת"א (31.8.2017); בר"ם 5338/10 מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (9.8.2010)). במקרה זה אין חולק כי לא ניתן למבקש אישור בכתב להתחבר לתשתית הביוב הציבורית. מבלי לקבוע מסמרות אפוא, סיכויי ההליך העיקרי בעת הזו אינם מוערכים כגבוהים, ולא קיים כל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי כי ספק אם הוכחה "זכות לכאורה" לצורך קבלת צו ביניים. לא מצאתי כי יש בטענותיו הרבות של המבקש בהקשר זה כדי לשנות מסקנה זו.

19.

כפי שגם קבע בית המשפט במסגרת ההחלטה הראשונה, העובדה כי אין בידי המבקש אישור בכתב כאמור, אף משליכה לעניין מאזן הנוחות אשר לא נמצא כי הוא נוטה לטובת המבקש. אכן, כטענת המשיבה, מאזן הנוחות גם נבחן פעמיים על ידי בית המשפט המחוזי. טענת המבקש כי לא הוכח הנזק שנגרם למשיבה, אינה יכולה להתקבל. הנזק הכרוך בחיבור לתשתית ביוב ציבורית שאינה פעילה הובהר במסגרת ההחלטה הראשונה (פסקה 9) והוא מובן מאליו. עם זאת, "הנזק" שעשוי להיגרם למבקש הינו, על פני הדברים ובהתחשב בשלב זה של ההליך, מבלי שהוכחו טענותיו, אך בגדר תוצאה ישירה של מעשיו וניתן לפיצוי כספי אם יימצא בסופו של דבר כי הצדק עמו.

20.

גם לא ירדתי לסוף דעתו של המבקש מדוע דחיית הבקשה עלולה להפוך את ההליך העיקרי שהגיש לתאורטי. אין חולק כי בעבר היה בחצרו של המבקש בור ספיגה, גם אם נעשה פגום. המבקש התחבר לתשתית הביוב הציבורית, בנסיבות השנויות במחלוקת. השבת המצב לקדמותו, במובן זה שהמבקש ימצא לעת הזאת פתרון שאינו כרוך בחיבור לתשתית ביוב ציבורית חסרה (גם אם תוך נשיאה בעלויות הנגזרות מכך) אין בה כדי לאיין את האפשרות כי המבקש יחובר בבוא העת בחזרה לתשתית הביוב הציבורית, אם תתקבל עתירתו או אם תושלם הסדרת התשתית האמורה וחיבורה לבתים. מאזן הנוחות נוטה באופן ברור אפוא לעבר המשיבה. עם זאת חובה לומר כי האמור נכון רק לגבי זכאותו של המבקש למתן צו זמני. כפי שגם עולה מטיעוני המשיבה (עמ' 21-22 לפרוטוקול הדיון מיום 9.7.2017), גם הפתרון האמור נועד ליתן מענה באופן זמני בלבד, לתקופת זמן מוגבלת, עד אשר יושלם פתרון קבע לחיבור הבית למערכת הביוב העירונית.

21.

שאר טענות המבקש אף הן לא תומכות בקבלת הבקשה. יובהר כי המבקש אינו חולק כי בעבר היה בחצרו בור ספיגה, מכאן כי גם טענות בדבר אי-חוקיות הקדיחה אינן ברורות עד תום.

מכלל האמור, לא נמצא כי בנסיבות העניין קמה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לצו ביניים.

22.

גם לא מצאתי לקבל את הטענה בדבר הראיות שהתבקשה הוספתן, משאינן עומדות במבחני הפסיקה לעניין הוספת ראיות חדשות (ראו למשל: רע"א 6912/15 וולנר נ' רוזנצוויד (1.2.2016) ; ע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ (16.2.2012)). באשר לחוות הדעת ההנדסית אשר לטענת המבקש עולה ממנה כי לא ניתן להסתפק בחפירת בורות ספיגה באופן ידני. למבקש ניתנה כאמור ההזדמנות להביא בפני בית המשפט לעניינים מנהליים הצעת מחיר אשר תביא לידי ביטוי את טענתו כי נדרשות עבודות חפירה שעלותן גבוהה במיוחד. העובדה כי בסופו של דבר הוצגה על ידו הצעת מחיר זניחה באופן יחסי, ולא עלה בידו להוכיח את טענותיו אינה מצדיקה כל צירוף חוות דעת הנדסית נוספת, גם כזו שתתייחס לפתרון אשר הציעה המשיבה. ההיפך הוא הנכון. היעתרות לבקשה מעין זו שהגיש המבקש משמעותה כי לא יהיה סוף להליך זה.

23.

לגבי תצהירו של מר ערמוני, שנטען כי הוא "מומחה ביוב" אשר ערך בדיקה מדגמית שמתוצאותיה עולה כי תושבים נוספים מחוברים לתשתית הביוב הציבורית, וכי הוא "הוזמן ע"י ביהמ"ש להעיד, אך ביהמ"ש לא הסכים לשומעו כאשר לא ראה זימון עד זה וגם בשל קוצר הזמן" (פסקה 172 לבקשה). בית המשפט הגדיר טענות אלה כטענות אשר לא באה עליהן כל הוכחה. גם עיון בפרוטוקול הדיון מיום 20.7.2017 מגלה כי לא נזכר בו מר ערמוני כלל. להוכחת טענתו צירף המבקש זימון מטעם מזכירות בית משפט, אך פשיטא כי אין בכך כדי להוכיח את טענת המבקש, כי העד הגיע לבית המשפט ובית המשפט "לא הסכים לשומעו". מכאן כי אין מקום כלל להידרש לטענות המבקש בעניין זה. למעלה מן הצורך יובהר כי גם אין המדובר בראיה משמעותית להכרעה בעניין צו הביניים, שכן לטענה בדבר התחברות תושבים אחרים ניתן משקל מוגבל, בנסיבות העניין, בצדק רב.

24.

עוד ביקש המבקש כי בית משפט זה "יאזין" להקלטות שערך אבי המבקש עם נותני הצעות מחיר מטעם המשיבה, כאשר בית המשפט הבהיר כי ראיה זו הוגשה במסגרת הסיכומים ללא נטילת רשות לעשות כן. ברי כי הגשתן לבית משפט זה אינה יכולה להתקבל בדרך זו. התנהלות דיונית זו אף היה בה כשלעצמה כדי להטות את הכף לדחיית הבקשה למתן סעד זמני (ראו למשל: רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ , פסקה 14 (12.1.2010)). מכאן גם לא נמצאה כל עילה להידרש לטענות המבקש בעניין זה.

בשולי הדברים, יצוין כי הצדדים הגישו בקשות הנוגעות למועד הגשת תגובת המשיבה. לאור דחיית הבקשה לגופו של עניין כאמור, התייתר הצורך לדון בטענות אלו.

על יסוד כל האמור, לא ראיתי ליתן למבקש רשות לערער לפני בית משפט זה. הבקשה נדחית אפוא ומשכך מתייתרת מאליה גם הבקשה למתן סעד זמני. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ש"ח.