רע"א 6912/15 יעקב צבי וולנר נ. חיים צבי רוזנצוויד

השופט י' דנציגר:

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' צ' גרינברגר ) בהפ"ב 21643-08-14 ובהפ"ב 1251-10-14 מיום 30.6.2015, במסגרתו דחה בית המשפט את בקשתו של יעקב צבי וולנר (להלן: המבקש ) לביטול פסק הבוררות שניתן על ידי בית הדין לממונות שעל יד המועצה הדתית ירושלים (להלן: בית הדין ) ביום 11.11.2013.

רקע והליכים קודמים

1.

בין המבקש לבין חיים צבי רוזנצוויג (להלן: המשיב ) נתגלע סכסוך ביחס לזכויות בדירה הממוקמת ברחוב יואל 16 בירושלים. הסכסוך התברר במסגרת בוררות בבית הדין. ביום 6.2.2011 ניתן פסק הבוררות הראשון. בתגובה, הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבוררות (הפ"ב 35905-05-11), בעוד שהמבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות (הפ"ב 46124-06-11).

2.

בפסק דינו מיום 27.1.2012 אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות. במסגרת פסק הדין, התייחס בית המשפט לטענת המבקש לפיה פסק הבוררות כלל לא נחתם על ידי הבוררים. בית המשפט קיבל את עמדתו העקרונית של המבקש ולפיה ככלל, פסק בוררות שניתן ללא חתימת הבוררים איננו פסק שניתן לקיימו או לאשרו. אולם, בנסיבות העניין – ובהתחשב בעדותה של מזכירת בית הדין אודות מועדי חתימת הבוררים על הפסק – קבע בית המשפט כי אב בית הדין אכן חתם על הפסק מיד עם נתינתו וכי יתר הבוררים צירפו את חתימותיהם בסמוך לאחר מכן. אשר על כן הגיע בית המשפט למסקנה כי לא נפל פגם בפסק הבוררות שהוגש לבית המשפט, חרף העובדה שלא נשא את חתימותיהם של הבוררים. בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המבקש לבית משפט זה נדחתה במסגרת רע"א 1730/12 וולנר נ' רוזנצוויג

(8.5.2012) (להלן: עניין וולנר ).

3.

לאחר התדיינות נוספת לפני בית הדין ניתן ביום 11.1.2013 פסק הבוררות השני, הוא פסק הבוררות מושא הבקשה דנן. הפעם, היה זה המבקש שעתר לאישור פסק הבוררות (הפ"ב 21643-08-14), בעוד שהמשיב עתר לביטול הפסק (הפ"ב 1251-10-14). במסגרת ההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי, נתבקש המבקש להתייחס לעובדה שפסק הבוררות שהוגש לאישור בית המשפט אינו חתום. בהשלמת טיעונו טען המבקש כי בבית הדין לא נהוג להוציא העתק מצולם הכולל את חתימות הבוררים. כמו כן, בשלב זה הגיש המבקש לראשונה העתק נוסף של פסק הבוררות, אשר נחתם על ידי מזכיר בית הדין ביום 1.2.2015 – כשנתיים לאחר מתן פסק הבוררות. יצוין כי ליד החתימה נכתב בכתב יד כי "החתימות של הדיינים המקוריות נמצא בתיק". בפסק דינו מיום 30.6.2015 קבע בית המשפט כי "אין כל ערך לציון הכתוב בכתב יד כי קיים עותק מקורי בתיק בית הדין אשר עליו חתומים הבוררים, ואין בו כדי להפוך את הפסק המוגש לאישור לפסק חתום." בהמשך דבריו, הוסיף בית המשפט וקבע כדלקמן:

"אמנם, בפס"ד וולנר נקבע כי קיימות נסיבות בהן ניתן יהיה לאשר בדיעבד פסק בוררות אשר נחתם שלא במועד מתן הפסק. ברם, ב"כ המבקש אינה מתייחסת כלל לאפשרויות האמורות, ומעבר לכך, ניתן ליישם את החריגים שבפס"ד וולנר רק אם לפחות בדיעבד מוגש העתק חתום של פסק הדין. במקרה דנן, אף היום אין בפני בית המשפט כל פסק בוררות חתום על ידי הבוררים עצמם" (פסק דינו של בית המשפט המחוזי, פסקה 6).

נוכח קביעות אלה, דחה בית המשפט את בקשת המבקש לאישור פסק הבוררות. בית המשפט הוסיף כי משהגיע לתוצאה זו, הוא אינו רואה כל צורך להתייחס לבקשת המשיב לביטול פסק הבוררות.

מכאן הבקשה שלפנינו.

טענות הצדדים

4.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי עסקינן בשני פסקי דין סותרים של בית המשפט המחוזי מפי אותו השופט: בעוד שבית המשפט אישר את פסק הבוררות הראשון חרף העובדה שלא היה חתום (לאור עדותה של מזכירת בית הדין), סירב בית המשפט לאשר את פסק הבוררות השני מן הטעם שלא היה חתום (ולמרות שפסק זה נשא הן את חתימת מזכיר בית הדין והן את ההערה בכתב יד שלפיה חתימות הדיינים מתויקות בתיק). בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה להגיש את פסק הבוררות השני כשהוא חתום בחתימת ידם של הבוררים.

5.

המשיב טוען מנגד כי המקרה דנן אינו מצדיק התערבות של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. לגופה של טענת המבקש טוען המשיב כי התמונה העובדתית והמשפטית הנוגעת לפסק הבוררות השני שונה בתכלית מזו הנוגעת לפסק הבוררות הראשון. בתוך כך נטען כי אישורו של פסק הבוררות הראשון התבסס על ממצאים עובדתיים של בית המשפט המחוזי, אשר אינם רלוונטיים לפסק הבוררות השני. אשר לבקשת המבקש להגיש כעת את פסק הבוררות החתום; לטענת המשיב, אין כל הצדקה לאפשר את הגשת פסק הבוררות כעת, משעברו למעלה משנתיים מאז מתן פסק הבוררות ומשלא היתה כל מניעה להגיש את פסק הבוררות בשלב מוקדם יותר.

דיון והכרעה

6.

בטרם אתייחס לבקשת רשות הערעור לגופה, רואה אני מקום להידרש לבקשת המבקש להוספת ראיות.

7.

על פי הנחיותיה של תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מתן רשות להגשת ראיות נוספות בערעור הינו החריג לכלל . לפי התקנה, רשאי בית המשפט להפעיל את החריג מקום שהוא סבור כי ראיות אלה דרושות לצורך מתן פסק דין "או מכל סיבה חשובה אחרת". לא יכולה להיות מחלוקת – והמשיב אכן אינו חולק על כך – שהגשת פסק בוררות החתום היא בעלת חשיבות מהותית לצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים. במילים אחרות, קיומו של פסק בוררות חתום – ככל שהחתימות הנטענות על גבי הפסק ממלאות את דרישות החוק והפסיקה – יאפשר קיום דיון לגופן של בקשות האישור והביטול שהוגשו על ידי הצדדים. במובן זה, לפנינו "סיבה חשובה" המצדיקה את הגשת הראיה הנוספת. אעיר כי איני מקל ראש בטענת המשיבה לפיה לא ברור מדוע התעכב המבקש באופן כה משמעותי בהגשת הפסק החתום. אכן, על דרך הכלל אין לאפשר לבעל דין להגיש בשלב הערעור ראיות שיכול היה להגישן לערכאה הדיונית אילו היה פועל בשקידה סבירה [ראו למשל: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1101 (מהדורה 11, 2013); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 390 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערער האזרחי )]. יחד עם זאת, דעתי היא כי נוכח נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ראוי לבכר את חשיבותה הלכאורית הניכרת של הראיה הנוספת על פני שיקולי סופיות הדין והרצון לתמרץ בעלי דין להביא את כל ראיותיהם בהזדמנות הראשונה [השוו: ע"א 105/05 דהאן נ' קסון , פסקה 4 לחוות דעת של השופטת ע' ארבל (10.11.2005); הערעור האזרחי , עמ' 395-394]. ער אני לכך שתוצאה זו גוררת עמה פגיעה לא מבוטלת ביעילות הדיונית, אך נחה דעתי כי אין מנוס מפגיעה זו בנסיבות העניין – שהרי אם לא תתאפשר הגשת הראיה עתה, היעילות תיפגע ממילא עקב ירידתו של הליך הבוררות כולו – על כל המשאבים שהושקעו בו – לטמיון. מכל מקום, סבורני כי ניתן ואף ראוי להשתמש בכלי של השתת הוצאות על מנת לרכך במידת מה את הנזק המוסב למשיב עקב התמהמהות המבקש.

8.

ודוק, כפי שנרמז לעיל, מתן רשות להגשת פסק הבוררות – אשר נושא, כך נטען, את חתימות הבוררים – אינו מוביל באופן אוטומטי למסקנה כי מדובר בפסק בוררות המקיים את דרישת החתימה. גם לאחר הגשת הפסק, יהיה צורך לדון בשאלות שהעסיקו את בית משפט זה בעניין וולנר , ובראשן באיזה מועד – ועל ידי מי מהבוררים – נחתם פסק הבוררות. לשם המחשה, ברי כי דינו של פסק בוררות שנחתם על ידי כל הבוררים סמוך לאחר נתינתו אינו כדינו של פסק בוררות שנחתם בדיעבד – כעבור למעלה משנתיים מיום מתן הפסק – על ידי שניים מהבוררים בלבד. רק במידה שפסק הבוררות יצלח את משוכת החתימה, או אז יהיה מקום להידרש גם לטענות הנוגעות לאישורו וביטולו.

9.

משהגעתי למסקנה כי יש להתיר את הגשת פסק הבוררות שנטען כי הוא חתום – ובשים לב לכך שהוספת ראיה זו מקימה את הצורך בבירור עובדתי נוסף – אציע לחברַי כי נדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה . עוד אציע כי נקבל את הערעור במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, שיבחן את הראיה הנוספת ויכריע האם היא מקיימת את דרישת החתימה. על בחינה זו להתבצע, בין היתר, על רקע העקרונות שפורטו בעניין וולנר . ככל שמסקנתו תהיה כי פסק הבוררות אכן חתום כנדרש, יכריע בית המשפט כחכמתו בטענות הצדדים לעניין אישורו וביטולו של הפסק. לבסוף, אם תישמע הצעתי, נקבע כי חרף קבלת הערעור – ונוכח העיכוב בהגשת הראיה – יישא המבקש בהוצאות המשיב על סך של 3,000 ש"ח.