פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
6943/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
נכסי וין-דור (1980) בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
עיריית תל-אביב-יפו
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בתל-אביב–יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 19.7.09 בעת"מ
2510/08 שניתנה על ידי כבוד השופטת א' קובו – סג"נ
בשם המבקשת:
עו"ד יפעת יוניוב
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד סג"נ השופטת א' קובו), שלא להורות על העברת הדיון בעתירה מנהלית שהגישה המבקשת לשופט אחר בבית המשפט, הדן בשתי עתירות אחרות שהגישה.
1.
המבקשת הינה הבעלים הרשומים של בניין בתל-אביב (להלן: הבניין ).
בשנת 2008 הגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב–יפו עתירה מנהלית נגד המשיבה (עת"מ 2510/08 (להלן: העתירה הראשונה )). בשנת 2009 הגישה המבקשת שתי עתירות מנהליות נוספות, נגד המשיבה ונגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב–יפו (עת"מ 1832/09 (להלן: העתירה השניה ) ו-עת"מ 1961/09 (להלן: העתירה השלישית )). הדיון בעתירה השניה והשלישית, הנידונות בפני כב' השופט מודריק, אוחד – בהסכמת המשיבה.
2.
המבקשת הגישה ביום 14.7.09 בקשה בעתירה הראשונה, אשר נקבעה לדיון מוקדם לתאריך 15.9.09 בפני כב' סג"נ השופטת קובו, כי עתירה זו תועבר אף היא לדיון בפני כב' השופט מודריק, וזאת על מנת ששלוש העתירות יידונו במאוחד. זאת, כיוון שעניינן, לשיטתה, הוא "המצב התכנוני בבניין", לאור זהות הצדדים ולשם יעילות הדיון וחסכון בזמן שיפוטי. המשיבה התנגדה לבקשה, וטענה כי עניינן של העתירות שונה: בעוד שהעתירות השניה והשלישית (שהמשיבה הסכימה לאיחוד הדיון בהן) עוסקות, לשיטת המשיבה, בתנאים להוצאת היתר בניה שקבעה הועדה המקומית, בקשר להגדלת מרתף הקיים בבניין, הרי העתירה הראשונה עניינה בשאלת פרשנות תכנית בניין עיר החלה על הבניין, והאם תכנית זו מתירה בהוראותיה שימוש עבור משרדים בבניין, שנבנה כבניין מגורים. שאלה זו, לטענת המשיבה, היא בעלת השלכות נרחבות יותר מאשר של הבניין הספציפי. המבקשת, בתשובתה לתגובת המשיבה טענה כי אף עניינן של העתירות השניה והשלישית הוא בפרשנות התכניות החלות על הבניין, ועל כן חזרה על בקשתה להעברת הדיון ולאיחודו.
3.
בית המשפט (כב' סג"נ השופטת קובו) קבע בהחלטתו מיום 19.7.09 כי לא ראה מקום לאחד את הדיון בעתירה הראשונה עם העתירות השניה והשלישית.
4.
מכאן הבקשה שבפניי, למתן רשות ערעור על ההחלטה האמורה. המבקשת מתארת את עניינן של שלוש העתירות (בדרך שונה מזו שתוארה בבית המשפט המחוזי), וטוענת שכיוון שכל העתירות עוסקות בפרשנות הוראות בתכניות בניין עיר, כמפורט בבקשתה, יש מקום כי הדיון בהן יערך במאוחד.
5.
דין הבקשה להידחות, אף בלא קבלת תשובת המשיבה, ואף מבלי להידרש לשאלת תקינות הדרך הפרוצדורלית בה נקטה המבקשת במקרה דנן (עיינו: עע"ם 4778/06 ויזר
נ' עיריית חדרה , בפסקה 14 (לא פורסם, 25.2.08), ולשאלת עצם האפשרות לתקיפתה של החלטת בית המשפט המחוזי בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור). טעם ראשון לדבר הוא שהמבקשת הגישה את בקשתה ללא העתק העתירות שאת הדיון בהן היא מבקשת לאחד, בניגוד לחובתה לעשות כן (ראו: בר"ם 8247/08 עיריית תל אביב-יפו נ' פרג אירועים בע"מ (לא פורסם, 9.11.08) (להלן: עניין פרג )). בעוד שלעתים ניתן לראות באי-צירוף מסמכים רלבנטיים כתקלה "טכנית" באופייה, ולהורות לבעל הדין שכשל להשלים את החסר (כפי שהיה בעניין פרג), הרי שכאן המדובר בפגם מהותי. המבקשת מנסה לשכנע בבקשתה כי שלוש העתירות הן זהות זו לזו, ולמצער – משיקות (השוו: בש"א 1519/97 אלומאייר בע"מ נ' ברושית בנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 6.4.97); ותקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). תיאור העתירות ה"דומות" שהוצג בבקשה שבפניי הוא כבר השלישי במספר (לאחר התיאור שהוצג בבקשה בבית המשפט המחוזי, וזה שהוצג בתשובה לתשובת המשיבה לאותה בקשה), והכל נעשה, כאמור, בלא לצרף את העתירות עצמן לבקשה. לא כך ניתן לשכנע את בית המשפט שלערעור כי שגה בית המשפט המחוזי בסוברו כי העתירות אינן דומות עד כדי שהדבר יצדיק את איחוד הדיון בהן.
6.
טעם שני לדחיית הבקשה הוא שסוגיית איחוד הדיון בעתירות היא עניין מובהק שבסדרי דין, מן העניינים הנתונים לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. אין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בהחלטות שכאלה, למעט במקרים חריגים, שהמקרה דנן אינו נמנה עמם ( ראו: ע"א 607/70 אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט , פ"ד כה(2) 441 (1971); רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206 (1990)). טענות המבקשת באשר לחיוניות הצורך באיחוד הדיון בעתירות נבחנו הרי על-ידי הערכאה הדיונית עצמה. בית המשפט המחוזי מכיר את העתירות מקרוב, ויש לו את כל הכלים לבחון את הדמיון בנושאי העתירות, ועד כמה יהיה באיחוד הדיון בהן כדי לייעל את ההליך השיפוטי, לחסוך זמן ולמנוע החלטות סותרות. משמצא בית המשפט המחוזי כי אין מקום לאיחוד הדיון, ובהיעדר נימוקים כבדי משקל לקיומה של טעות משפטית או עיוות דין בהחלטה, הרי שאפילו הייתי סבור כי ניתן היה לבחור בדרך דיונית אחרת, לא היה בכך כדי להצדיק את ההתערבות בהחלטה.
7.
בשולי הדברים אציין עוד לעניין חששה של המבקשת מפני הכרעות סותרות בעתירות השונות (שהיא בעלת דין בכולן): בנסיבות שבכאן, אין בידי לדעת אם חשש זה מבוסס. אולם בכל מקרה, אם תוכרע עתירה אחת ולסברת המבקשת יהיה בכך כדי להשפיע על העתירה האחרת, תוכל המבקשת להביא את הדבר לתשומת לבו של בית המשפט הדן בעתירה האחרת, מבעוד מועד.
8.
הבקשה נדחית אפוא. נוכח העובדה שלא נתבקשה תשובת המשיבה – אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, ה' תשרי התש"ע (23.9.2009).
ש ו פ ט