בר"מ 7381/09 לשכת המסחר תל אביב - התאחדות תאגידי כח אדם נ. מדינת ישראל -

1.

המבקשת, המאגדת לדבריה את מרבית תאגידי כוח-האדם בישראל המעסיקים עובדים מחו"ל בענף הבניין , הגישה בעבר עתירה בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 696/07), שבגדרה השיגה, בין היתר, על חוקיות נהלים שפרסמה המשיבה 1 לשנים 2005 עד 2008 בענין הגשת בקשות להעסקת עובדים זרים. המבקשת טענה כי נהלים אלה מחייבים, למעשה, שלא כדין כל תאגיד לבקש היתר להעסקת עובדים רבים יותר מכפי הדרוש לו, ולשלם אגרות מופרזות כפועל יוצא מכך. בית המשפט קיבל את העתירה בענין זה, קבע כי הנוהל, על גלגוליו – הוצא בחריגה מסמכות ובאופן שאיננו סביר והורה למדינה לתקנו באחת משתי דרכים שהותוו שם (פסק דינו של כב' השופט מ' סובל , מתאריך 23.12.2007).

ערעור המדינה לבית משפט זה בהתייחס לנוהל הבקשות להיתרים – נדחה (עע"מ 777/08, מתאריך 15.10.2008 (טרם פורסם)).

הנוהל לגביית אגרות בקשה לשנת 2009 – תוקן, לפיכך, לאחר מכן, בהתאם לאחת החלופות שנקבעו בפסק הדין.

2.

בעקבות הדברים הללו פנתה המבקשת למשיבים בדרישה להשיב לה אגרות שנגבו על-ידם בעבר , ביתר ושלא כדין – בהסתמך על פרשנותה לפסקי הדין הנ"ל. המשיבים הציעו לבצע החזר בדרך חישוב מסוימת ובמתווה, שאותו דימו כאחד מן המתווים החלופיים הקבועים בפסק הדין, והכל תוך קיזוז ההחזר מאגרות הבקשה שיגישו חברי המבקשת לשנת 2009. המבקשת סירבה לאמור ודרשה את החזר התשלומים העודפים בדרך חישוב שונה, אף זאת תוך קיזוז הכספים מן האגרות לשנת 2009. משלא הגיעו הצדדים לעמק השווה, הגישה המבקשת, בתאריך 13.8.2009, תובענה אזרחית לפסק דין הצהרתי לאישור פרשנותה, חישוביה והטענות שהעלתה ביחס להחזר האגרות הנדרש (ת.א. (מח' י-ם) 3419/09) – תובענה שטרם נתבררה. חלק מן התאגידים המאוגדים במבקשת אף החליטו, כך נראה, לקזז חד-צדדית מתשלום האגרות לשנת 2009 את הסכומים שלהכרתם חבים להם המשיבים ובעקבות זאת התריעו המשיבים כי אי-תשלום האגרות לשנת 2009 על-ידי תאגיד פלוני יביא להפסקת רישום עובדים על-שמו החל מתאריך 1.9.2009, ואף לביטול ההיתרים שבידו החל מתאריך 1.10.2009.

3.

נוכח העמדה הנ"ל של המשיבים, המבקשת הגישה, בתאריך 21.8.2009, עתירה מנהלית (עת"מ 1658/09), שבגדרה עתרה לצו ביניים שיאסור על המשיבים לממש את כוונתם האמורה.

בית המשפט הנכבד קמא (כב' סגן הנשיא, השופט י' עדיאל , בהחלטתו מתאריך 28.8.2009),

לא מצא להוציא צו ביניים ונימק קביעתו זו כדלקמן:

" לכאורה אין קשר בין גביית האגרות לשנת 2009 (שלגביהן אין כל טענת אי חוקיות) לבין חיובי האגרות שנגבו בשנים הקודמות ביתר. המשיבים אמנם הסכימו לקיזוז [כנגד אגרות הבקשה לשנת 2009 – ח"מ ], אך זאת לפי תחשיביהם הם. העובדה שהצדדים חלוקים לגבי תחשיבים אלה, אינה מצדיקה לכאורה עיכוב בתשלומי האגרות לשנת 2009".

4.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי, שהוגשה רק בתאריך 15.9.2009. המבקשת טוענת כי בית המשפט הנכבד קמא שגה בהחלטתו הנ"ל, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. המבקשת מציינת כי בינתיים שילמו התאגידים המאוגדים בה את עיקר האגרות לשנת 2009, אך חלקם עדיין לא שילמו את התשלום לרבעון האחרון לשנת 2009, כך שבקשתה לצו ביניים עודנה רלבנטית. לשיטת המבקשת, העתירה המנהלית שהגישה, וכמוה צו הביניים המבוקש, נחוצים על מנת למנוע מן המשיבים לנקוט, במה שמוגדר על-ידה – אמצעי כפייה מנהליים כדי להכריח את חברי המבקשת לשלם לה את אגרות הבקשה לשנת 2009, בעת שבית המשפט המוסמך טרם הכריע האם חברי המבקשת זכאים להחזרים הנדרשים על ידם מן המדינה, או שמא ניתן אף לומר כי הם

"שילמו" את האגרות הנדרשות בדרך

של קיזוז.

5.

המשיבים טוענים מנגד בתשובותיהם כי ההליך שבו נקטה המבקשת – עתירה מינהלית – איננו ההליך המתאים לבירור עניינה, ואין מקום למתן צו ביניים בהליך זה, כאשר עיקר המחלוקת בין הצדדים היא כספית, ומתבררת ממילא בהליכים אזרחיים מקבילים. המשיבים מדגישים כי אין בתביעה האזרחית, ובדרישות חברי המבקשת להחזרים של חלק מתשלומי האגרה ששילמו בשנים 2008-2005, כדי לגרוע מחובתם של התאגידים לשאת בתשלום האגרה לשנת 2009, וזאת כתנאי לקבלת רשיון להעסקת עובדים זרים לשנת 2009, או להשארתו בתוקף של רשיון שכבר נתקבל.

6.

דין הבקשה – להידחות . על מנת לזכות בצו ביניים במסגרת עתירה התוקפת את דרך ההפעלה של סמכויותיהם המנהליות של המשיבים, המבקשת היתה מצווה להציג עיגון ובסיס, ברמה הנדרשת בהליך הביניים, לטענה שלתאגידים המאוגדים בה קמה זכות לקיזוז חד-צדדי של הכספים שנגבו לגישתם שלא כדין – מתוך אגרות הבקשה לשנת 2009. המבקשת לא עמדה במטלה זו – מארבעה טעמים:

(א)

טענות המבקשת בעניין ההחזרים הכספיים, להן זכאיות החברות המאוגדות בה בגין אגרות שנגבו בקשר לשנים 2008-2005, כפועל יוצא מן האמור בפסק הדין בעת"מ (י-ם) 696/07, שאושר בהתייחס לנוהל הבקשות להיתרים ב-עע"מ 777/08 הנ"ל, אמורות להתברר במסגרת התובענה, שהגישה המבקשת בבית המשפט האזרחי (ת.א. (מח'-י-ם) 3419/09 הנ"ל) ומכאן שלא ראוי כי המבקשת תקדים את המאוחר ותעשה דין לעצמה לאחר שפנתה כבר לדרך המשפט (השוו: דנ"א 2687/00 עירית חדרה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 332, 336, פיסקה 6(ג) לפסק הדין (2002)); רציונל דומה עומד ביסוד הבחירה הנתונה למתדיין בין העלאת טענה של קיזוז לבין נקיטה בדרך של תביעה שכנגד, או תובענה שכנגד, כמשמעם בתקנות 52 עד 60 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 . עיינו: משה קרת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי , 478 (כרך א', 2007); ע"א 2703/98 אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' שפיגלר , פ"ד נה(1) 369, 384-383 (1999).

(ב)

הזכות הנטענת להחזר היא של חברי המבקשת

ולא של המבקשת ככזו , ומכאן שלכאורה לא מתקיים כאן "כלל ההדדיות" הנדרש בקיזוז, על פי שיטתו של פרופ' מנחם מאוטנר בחיבורו על הקיזוז במסגרת הספר: דיני חיובים – כללי

537 (פרופ' דניאל פרידמן עורך, 1994) (להלן: מאוטנר, קיזוז ).

זאת ועוד – אחרת. התוצאה של שלילת הקיזוז היתה לכאורה מתקבלת אפילו היו חברי המבקשת מנסים לטעון כאן לזכות קיזוז על פי הוראת סעיף 53(א) ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 , תוך החלתה מכוח סעיף 61(ב) לחוק האמור. הוראה זו קובעת, כידוע, כדלקמן:

"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים " (ההדגשה שלי – ח"מ ).

במקרה דנן, חיובי ההחזר הנדרשים, המותנים בבחירת חלופה ובחישובים מורכבים – אינם קצובים

במשמעות סעיף 53(א) הנ"ל ולפיכך אין לכאורה תחולה לסעיף 53(א) האמור. השוו: ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד מד(3) 304, 312 (1998); ע"א 2433/96 סגל נ' סולניר בע"מ , פ"ד נב(5) 421, 428 (1998); עיינו: מאוטנר, קיזוז 512-504; שלום לרנר קיזוז חיובים 80-79 (2009).

מעבר לכך – טענת הקיזוז לא הומחשה במקרה זה, בשלב הנוכחי, במידה שאיפשרה להתחשב בה (ראו: ע"א 82/81 דו-עץ בע"מ נ' וייסנברג , פ"ד לז(2) 355, 359א (1983); עיינו גם: ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד מ(2) 765, 768-767 (1986); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 418-417 (מהדורה עשירית, 2009)).

(ג)

ככל שהמבקשת חפצה להסתמך על נכונותה של המדינה לאפשר קיזוז מתוך אגרות הבקשה לשנת 2009 בהתאם לאמור במכתבה מתאריך 12.5.2009 (נספח 5 לבקשה) – אין היא רשאית לשנות

מההצעה שהובאה בפניה בהקשר זה (סעיף 11 ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז-1973 , בצירוף סעיף 61(ב) לחוק האמור). יודגש כי אינני נדרש כאן – בפרט נוכח עמדת המדינה עצמה במכתבה הנ"ל – לשאלה האם ניתן לקרוא את פסק הדין ב-עת"מ 696/07, ככל שאושר בעע"מ 777/08 הנ"ל (המתמקד בחלקו הרלבנטי לענייננו בתיקון נוהל מכאן ולהבא ) – ככזה הקובע מתווים חלופיים גם לגבי השבת אגרות שנגבו שלא כדין בעבר .

סוגיה זו תוכל להתברר אף היא בהליכים האזרחיים שבין הצדדים.

(ד)

התוצאה מתבקשת על דרך של לימוד קל וחומר מהגיון ההלכה שנפסקה בדיני מכרזים באשר לאפשרות –

שנשללה – להמיר ערבות בנקאית נדרשת בהמחאת חוב. ראו: עע"מ 1966/02 המועצה המקומית מגאר נ' אבראהים , פ"ד נז(3) 505 (2003).

7.

בחינת מאזן הנוחות מוביל אותנה למסקנה דומה של דחיית הבקשה, שכן תמונת המצב במרכיב זה פשוטה יחסית: התאגידים המאוגדים במבקשת נדרשים לשלם את האגרה לשנת 2009, וככל שיימצא – בהליך הנפרד, שעניינו בהחזר אגרות ששולמו ביתר השנים 2008-2005 כי המדינה חבה למי מתאגידים אלה כספים מן העבר – אין ספק כי יהיה בידי המדינה לשלם כספים אלה (השוו: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 ג-ד (1997)). אוסיף עוד כי נוכח העובדה שעד עתה שולמו ממילא כבר מירב האגרות שנשארו "פתוחות" לשנת 2009, זאת ככל הנראה בתקופה שבין החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא לבין הגשת הבקשה שבפניי (כעולה מסעיף 9 לבקשה), ממילא הועם עיקר הצורך בצו הביניים המבוקש.

8.

לבסוף יש לציין כי דין הבקשה להידחות אף מן הטעם שהמבקשת נמנעה מלצרף לבקשתה את כל המסמכים הרלבנטיים שעמדו בפני בית משפט קמא, כמו גם עותק מכתב התביעה שהגישה ב-ת"א (מח'-י-ם) 3419/09 בפני בית המשפט הנכבד קמא, מסמכים שמהותם ופרשנותם היא בלב הבקשה לצו ביניים ולבקשה שבפני (השוו: בר"מ 6943/09 נכסי וין-דור (1980) בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (לא פורסמה, 23.9.2009)). הדברים נכונים במיוחד כאשר אנו עוסקים במאטריה של קיזוז, שם: "איזכורם של הליכים משפטיים אחרים אינו ממלא אחר הפירוט החסר ..." (ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ , פ"ד מה(5) 729, 736 (1991)).

9.

לסיום ולמען הסר ספק מובהר בזאת כי אין לקרוא את החלטתי זו כמעניקה למדינה גושפנקא להתעכב בהחזר כספים שנגבו על-ידה שלא כדין לשיטתה, וודאי כך לגבי סכומים שאינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.

10.

הבקשה נדחית איפוא. נוכח התנהלות המדינה, שאף היא לא היתה נקייה מקשיים במכלול – ההוצאות בבקשה שבפניי יהיו מופחתות, ולפיכך תשא המבקשת בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים יחדיו בסך של 10,000 ש"ח.