בר"מ 7692/16 הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה נ. שלמה פסט

הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה (להלן: המבקשת ) מבקשת להשיג על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ז' בוסתן ) מיום 4.8.2016 שבגדרו חויבה לשלם למשיבים הפרשי הצמדה וריבית על סכום הפיצויים שנפסק להם מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).

1.

בין המבקשת לבין המשיבים התגלעה מחלוקת ארוכת שנים אשר לתשלום פיצויים בגין אישור שתי תכניות מתאר בשנת 1995 שהביאו לשינוי ייעודם של חלקים נרחבים מקרקעות שבהן החזיקו המשיבים בפתח תקווה. על רקע זה הגישו המשיבים תביעת פיצויים למבקשת מכוח סעיף 197 לחוק. בהמשך לכך, הגיעו הצדדים להסכמה, שלפיה המשיבים יקפיאו את הליכי בירור התביעה בתמורה לכך שהמבקשת תנסה לפצותם באמצעות זכויות בניה שיינתנו להם במסגרת תכניות מתאר חדשות, שיוכנו על ידי המשיבים או המבקשת, ושישביחו את הקרקעות שנותרו בידי המשיבים. עוד הוסכם בין הצדדים כי אם הליכי התכנון לא יישאו פרי, יוכלו המשיבים להמשיך בהליכי תביעתם המקורית לפיצויים, ובמקרה כזה לא תעלה המבקשת טענות שיהוי או התיישנות. משמאמצי הצדדים לקידום תכנית לא צלחו, ביקשו המשיבים בשנת 2007 לחדש את תביעתם. על רקע זה – ולאחר שהתקבל ערעור המשיבים על החלטת ועדת ערר לפיצויים והיטלי השבחה (להלן: הוועדה ) שלא אפשרה להם לחדש את ההליכים בתביעה –

מונה שמאי מכריע שקבע את זכאות המשיבים לפיצויים בגין שתי התכניות הפוגעות. ביום 21.4.2015 דחתה הוועדה ערר שהגישה

המבקשת על קביעה זו. הוועדה לא התייחסה בהחלטתה לעניין תשלום הפרשי הצמדה וריבית מהיום הקובע – יום אישור התכניות הפוגעות – ועד ליום התשלום בפועל. על רקע זה הגישו המשיבים בקשה "לתיקון השמטה מקרית". ביום 10.5.2015 דחתה יושבת ראש הוועדה את הבקשה תוך שצוין כי "אין כל השמטה בהחלטה".

2.

ביום 4.8.2016 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ז' בוסתן ) את ערעור המשיבים. בית המשפט עמד על הכלל שלפיו יש לפסוק הצמדה וריבית לסכום הזכייה, וכך גם אשר לתשלום פיצויים לפי סעיף 197 לחוק. בצד זאת, צוין, כי ייתכנו מקרים חריגים שבהם רשאי בית המשפט לשלול פסיקת הפרשי הצמדה וריבית או להפחיתם. למשל, מקום שבו נפלה רשלנות בהתנהגות התובע; או מקום שבו היה התובע אחראי להימשכות ההליך. נקבע כי במקרה דנן המשיבים לא זנחו את תביעתם, ולא ניתן לייחס להם ויתור כלשהו על זכותם לקבל פיצויים. עוד נקבע כי הימשכות ההליכים נבעה "מרצונם המשותף של הצדדים כשכל אחד מהם קיווה שיוכל להשיג את מבוקשו". בנתון לאלה, נפסק כי אין ממש בטענת המבקשת, שלפיה הוועדה לא פסקה למשיבים הפרשי הצמדה וריבית נוכח הפגמים שנפלו בהתנהלותם. הוטעם כי אין לראות בשתיקת הוועדה בשאלת פסיקת ההצמדה והריבית משום הבעת עמדה בעניין, בפרט נוכח הסכום שבו מדובר – כ-3,000,000 ש"ח. זאת, שכן "שלילת סכום כזה במלואו, מקום שהוא נפסק כבשגרה מחייבת הנמקה מבוססת [...] בהעדר הנמקה השוללת פסיקת הפרשי הצמדה וריבית יש לראות בכך השמטה מקרית". לבסוף, ציין בית המשפט כי אין לראות בתשובת יושבת ראש הוועדה משום התייחסות לנושא, אלא "שתיקה מוחלטת", ולכן יש להניח כי "מדובר בהשמטה מקרית". בנתון לכך, התקבלה תביעת המשיבים לקבלת התשלום האמור.

3.

מכאן הבקשה שלפניי שבצידה הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לדברי המבקשת שגה בית המשפט כשהורה על פסיקת הפרשי ההצמדה והריבית, שכן הוועדה נמנעה במכוון מלפסוק למשיבים את התשלום האמור על רקע ההתנהלות הארוכה בין הצדדים בנושא, שהיא תוצר של ההסכמה להקפיא את תביעות המשיבים. נטען, כי החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים היא בבחינת "הלכה תקדימית בעלת השלכות עצומות", שכן היא מטילה את מלוא הסיכון הכספי – מקום שבו הצדדים מגיעים להסכמה שתכליתה ניסיון להגיע לפשרה – על מוסדות התכנון, בעוד שהפרט יוצא מרווח, בין אם ההליך התכנוני נושא פרי, ובין אם הוא עולה על שרטון. במקרה דנן, נטען כי המשיבים היו צד להקפאת ההליכים בתביעות הפיצוי, ולכן אך טבעי הוא שהם יישאו בסיכון של אובדן ערך הכסף בשל אי הצלחת הליכי התכנון .

4.

ביום 6.20.2016 הוריתי על עיכוב העברת מחצית מסכום הפרשי ההצמדה והריבית שבו חויבה המבקשת ועל קבלת תגובת המשיבים. אלה סומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. לדבריהם, מקום שבו נפסק חיוב כספי, ייטה בית המשפט לפסוק תשלום הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הקובע ועד ליום התשלום בפועל. לכך הוסף, כי רק בנסיבות חריגות – שלא מתקיימות בענייננו – הכרוכות בהתנהלות בלתי הולמת של הניזוק ישקול בית המשפט לשלול את התשלום האמור. עוד נטען כי הטענות העקרוניות שמעלה המבקשת מועלות לראשונה בהליך דנן, ולכן אין מקום להידרש אליהן.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בבקשת רשות לערער על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי על החלטה של ועדת הערר נוהגת אמת מידה מצמצמת הדומה לזו החלה בבקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי" – היינו רשות תינתן מקום שבו הבקשה מעלה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים ( בר"ם 1259/15 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב נ' מגדלי בארי שלמה המלך בע"מ , פסקה 9 (9.11.2015) (להלן: עניין מגדלי בארי ); בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' רויטל אנג'ל , פסקאות 9-8 (1.5.2012)). לדעתי המקרה דנן אינו בא בגדרי אמת המידה האמורה. גם אם אניח לטובת המבקשת כי סוגית חלוקת נטל הסיכון החוזי בין הצדדים עשויה, בנסיבות המתאימות, לעורר שאלה עקרונית, שאלה זו לא עמדה בליבת פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ואיני סבור כי יש לבררה לראשונה בגדרי הבקשה דנן (השוו עניין מגדלי בארי , פסקה 10). עיקר טענות המבקשת תוקפות הלכה למעשה את קביעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שהתבססו על נסיבות המקרה הפרטניות, תוך שבית המשפט דוחה את טענות המבקשת שעניינן אשמם ותרומתם של המשיבים להימשכות ההליכים; ומשנקבע כי שתיקת הוועדה אשר לפסיקת הפרשי ההצמדה והריבית אינה יכולה להתפרש כשלילת התשלום האמור. זאת בשים לב לגובה הסכום נושא הבקשה. משמדובר בהכרעה פרטנית הנטועה בנסיבותיו העובדתיות של המקרה, לא ראיתי ליתן רשות לערער במקרה זה.

הבקשה נדחית אפוא, ומשכך מבוטל הצו הארעי שניתן לעיכוב מחצית התשלום שנפסק לטובת המשיבים. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסכום של 5,000 ש"ח.