בר"מ 7699/16גרמאיי הברה נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקש, נתין אריתריאה, הסתנן לישראל בחודש מרץ 2001. ביום 31.8.2015 נערך למבקש שימוע טרם הוצאת הוראת שהייה שמכוחה הוא נדרש להתייצב במרכז "חולות". לאחר השימוע הוצאה הוראת שהייה כאמור לתקופה של 12 חודשים, אך המבקש לא התייצב במועד שנקבע לו. ערר שהגיש המבקש המשיג על ההוראה נמחק עקב עשיית דין עצמי. לאחר חודשיים נתפס המבקש, וממונה ביקורת גבולות הורה על השמתו במשמורת. בתום תקופת המשמורת הועבר המבקש – ביום 14.1.2016 – למרכז השהייה.

2.

המבקש השיג בשנית בערר על הוראת השהייה. טענתו המרכזית של המבקש הייתה כי לא היה מקום להוציא בעניינו הוראת שהייה, וזאת שכן הוא נדרש לשירות כפוי וארוך בצבא האריתריאי. בנסיבות אלו סבור המבקש כי יש לראותו כמי שהיה קורבן לעבירה של החזקה בתנאי עבדות, שאין להוציא לגביו הוראת שהייה כאמור בסעיף 32ד(ב)(6) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: החוק למניעת הסתננות ). לפי סעיף זה, לא ייתן ממונה ביקורת הגבולות הוראת שהייה למסתנן שמשטרת ישראל הודיעה לגביו כי יש ראיות לכאורה לכך שנעברה לגביו עבירה של החזקה בתנאי עבדות (ראו ההפניה שם להוראת סעיפים 375א או 377א(א) או (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

3.

ביום 26.7.2016 נדחה הערר בפסק דין של בית הדין לעררים. כעולה מפסק הדין, בית הדין הפנה את טענת המבקש בדבר היותו קורבן עבירה של החזקה בתנאי עבדות לבחינת משטרת ישראל – היא הגוף המוסמך כאמור – וזו לא מצאה תשתית ראייתית לביסוס טענתו. על כן הוטעם כי "לא ניתן לקבוע כי החלטת המשיב להוציא לעורר הוראת שהייה הינה בלתי סבירה בנסיבות". בית הדין אף דחה את בקשת המבקש להתערב בהחלטת המשטרה כעניין שבגררא, בקובעו כי מדובר בשאלה עצמאית שיש לברר במסגרת תקיפה ישירה על ידי הערכאה המוסמכת. לבסוף נדחו טענות המבקש בדבר מצבו הרפואי, משלא הוגשה חוות דעת רפואית.

4.

ערעור המבקש על פסק הדין האמור נדחה אף הוא על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן ). לעניין השירות הצבאי באריתריאה נקבע כי העובדות הנטענות בכתב העתירה בהקשר זה הועלו רק מפי באת כוחו של המבקש, וחלקן שונות מאלו שמסר המבקש עצמו. בית המשפט הפנה לראיון שנערך למבקש לאחר שהסתנן לישראל, שם תיאר את קורותיו בצבא אריתריאה ומסר בין היתר כי שירת בין השנים 2004-1996 ושימש מפקד מחלקה אשר פיקד על 12 חיילים. עובדות אלו, כך בית המשפט, אינן מקימות חשד סביר שהמבקש הוא קורבן החזקה בתנאי עבדות. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם העובדות הנטענות בעתירה באשר לשירות הצבאי היו מוכחות, לא היה בהן כדי להצדיק הימנעות מהוצאת הוראת שהייה בשל העילה של החזקה בתנאי עבדות. כך, שכן "יש לזכור שמדובר בשירות צבאי במסגרת מדינתית פורמאלית ובפרק שהסתיים כשבע שנים לפני שהמערער הסתנן לישראל [...] לא לכך נועד החריג הקבוע בסעיף 32ד(ב)(6) לחוק למניעת הסתננות". צוין כי בפועל, משטרת ישראל הודיעה לבית הדין כי לא נמצאה ראשית ראיה לכך שהמבקש היה קורבן לעבירה זו, "ובנסיבות, אין עילה לפקפק בקביעה זו". בית המשפט עמד עוד על כך שידוע כי תנאי החיים באריתריאה אינם קלים, אך אלה אינם מצדיקים קיצור של תקופת הוראת השהייה, וקיצורה של זו יביא לכך ש"ברוב המקרים התקופה שתיקבע בהוראת השהייה תהיה קצרה מהתקופה המירבית האפשרית, ומטרות החוק לא יושגו. נסיבותיו של המערער אינן מיוחדות ואין בהן כשלעצמן להצדיק קיצור תקופת השהייה שלו במרכז השהייה". אחרונה נדחתה הטענה לעניין מצבו הרפואי של המבקש, בין היתר בשל כך שבמהלך שנותיו בישראל עבד בעבודה פיזית.

5.

על כך הבקשה שלפניי. יוער כבר בפתח הדברים כי במועד הגשת הבקשה – וטרם התבררה בקשתו לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון – כבר שהה המבקש במתקן "חולות" קרוב ל-11 חודשים, ועתה הוא סיים את שהייתו במרכז השהייה מכוח הוראת השהייה שהוצאה לו. המבקש עצמו היה מודע ללוח זמנים זה, ולדבריו על אף שהבקשה ככל הנראה כבר לא תועיל לו עצמו, היא הוגשה "בשל הסוגיות העקרוניות בה". לגופו של עניין, המבקש העמיד לדיון בבקשה כמה שאלות, המרכזית שבהן היא אם יש לראות בשירות צבאי באריתריאה כעולה כדי החזקה בתנאי עבדות. עוד הלין המבקש על האופן שבו המשיב מקיים שימועים טרם הוצאת הוראת שהייה, אשר לטענתו אינו מאפשר הכנת תשתית עובדתית ראויה; על הוצאת הוראת שהייה לתקופה המרבית, ללא קריטריונים; ועל כך שחוויותיו של אדם במדינת מוצאו לא נחשבו כשיקולים הומניטאריים.

6.

המשיב מתנגד לקבלת הבקשה. בדבריו הדגיש המשיב כי חלף המועד הנקוב בהוראת השהייה שהוצעה למבקש, ולפיכך בקשתו הפכה תיאורטית. עוד צוין כי אין מדובר בבקשה המגלה שאלה כללית המצדיקה בירור נוסף. לגוף העניין סמך המשיב ידיו על פסק הדין של בית משפט קמא. בשאלת הסמכות לדון בחוות הדעת המשטרתית צוין כי אף שדרך המלך לתקיפת ההחלטה היא תקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מינהליים, עדיין לבית הדין לעררים "יש סמכות נגררת בעניין זה".

7.

כידוע, הלכה היא שלא תינתן רשות ערעור גם כאשר מתעוררת שאלה משפטית חשובה אם השאלה אינה נדרשת לצורך ההתדיינות הקונקרטית או כאשר אין בכוחה להשפיע על תוצאת הבקשה (ראו והשוו בר"ם 1974/14 פקרסלאסי נ' משרד הפנים , פסקה 21 (13.4.2014)). כזהו המקרה שלפנינו, בהינתן שהמבקש כבר השלים את כל תקופת השהייה הנקובה בהוראת השהייה. משכך דין הבקשה להידחות על הסף בשל כך שזו הפכה לתיאורטית. אעיר בצד האמור כי דחיית הבקשה אינה מהווה נקיטת עמדה בהתייחס לקביעותיו של בית משפט קמא לגופן. בפרט בעניין נפקותו של שירות צבאי בצבא האריתריאי בכל הקשור בתחולת סעיף 32ד(ב)(6) לחוק למניעת הסתננות ראיתי להעיר כי מדובר בשאלה פרטיקולרית שנגזרת – בין היתר – מנסיבותיו הקונקרטיות של השירות הצבאי הנטען. לצורך הכרעה בשאלה זו ייתכן שתידרש גם בחינה עובדתית של משטרת ישראל – היא הגוף המוסמך על פי חוק – אשר תעשה לבירור הטענות לגופן. כאמור, הדברים אינם דורשים הכרעה במקרה שלפנינו, שהפך תיאורטי. אשר לדברי בית המשפט המתייחסים למשך תקופת השהייה – אין לי אלא להפנות לדברי הנשיאה מ' נאור שלפיהם התקופה הקבועה בחוק " אינה מהווה ברירת מחדל, אלא קובעת גבול עליון לסמכות הממונה", ונדרשת לפיכך "בדיקה פרטנית של כל מסתנן ומסתנן" (בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת , פסקה 96 (11.8.2015). שם דובר בתקופה של 20 חודשים לכל היותר, כנוסחו של החוק דאז).

8.

טרם סיום אציין כי לא נעלמה מעייני טענת המבקש שלפיה נוכח התקופה המרבית להוראת שהייה – שנה – תדיר יהא קושי לדון בסוגיות המתעוררות בהקשר שבו עסקינן בבית משפט זה, כאשר תחילת ההתדיינות היא בבית הדין לעררים. איני משוכנע שזו תוצאה מתחייבת. הנחתי היא כי בשים לב לטיב המאטריה בה עסקינן, הכרוכה גם בפגיעה בזכות לחירות ובזכויות נוספות, יזכו הליכים דוגמת ההליך דנן – שעניינם הוראות שהייה או משמורת – לקדימות בסדר השמיעה; וכי הערכאות השונות, לרבות בית הדין לעררים, יפעלו לבירור המחלוקות במהירות הראויה נוכח ממד הפגיעה בזכויות. בנסיבות אלו, כאשר תהיה עילה לכך, לא יימנע ממי שניתנה בעניינו הוראת שהייה לפנות בבקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה, עוד קודם שתסתיים הוראת השהייה וההליך יהפוך תאורטי.

בשולי הדברים אעיר כי רשמתי לפניי את דברי המשיב בעניין קיומה של סמכות נגררת לבית הדין לעררים בעניין חוות הדעת המשטרתית, כמפורט לעיל. אעיר כי אינני סבור שנקיטת הליך נוסף של תקיפה ישירה של חוות הדעת המשטרתית, בנפרד מההליך בבית הדין לעררים, היא הדרך המתאימה לבירור בנסיבות המקרה – בהינתן הנטל שהדבר יטיל על כתפי הפרט כלפיו מכוונת הוראת השהייה והסרבול הדיוני שייגרם כפועל יוצא של הליך כפול (ראו והשוו לדברי הנשיאה מ' נאור מהיום בע"א 2235/15 סבית נ' לשכת הסדר הזכויות במקרקעין חיפה , פסקה 14 (21.11.2016)).

בכפוף לאמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.