בר"מ 7722/09 משה סרוסי נ. קיבוץ עין גב

1.

המבקשים הגישו (ביום 29.9.2009) בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, שניתן בתאריך 22.6.2009. יצוין כי בפסק-דינו דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים על החלטת רשם האגודות השיתופיות לדחות את בקשתם בעניין רישומם בפנקס החברים של המשיב, קיבוץ עין-גב. בקשת רשות הערעור התקבלה לרישום ונתבקשה תשובת המשיבים (החלטת כבוד השופט ח' מלצר מיום 17.11.2009). בתשובתו טען המשיב, בין היתר, כי דין הבקשה להיות מסולקת על הסף מחמת איחור בהגשתה. כבוד השופט מלצר ביקש (ביום 31.1.2010) את התייחסות המבקשים לטענה זו, ובפרט הורה למבקשים לציין אם בא-כוחם בבית משפט קמא קיבל לידיו עותק מפסק-הדין נשוא הבקשה, אם כן – מתי, ואם לאו – באילו נסיבות, למיטב ידיעתם. המבקשים הגישו (ביום 22.2.2010) את התייחסותם כהוראת כבוד השופט מלצר, וביקשו, למען הזהירות, הארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. לצורך הכרעה בעניין זה הועבר התיק לעיוני.

2.

בהודעת המבקשים מיום 22.2.2010 מציין בא-כוחם דהיום כי לא עלה בידו לברר במדויק מתי התקבל פסק-הדין של בית המשפט המחוזי אצל בא-כוחם הקודם של המבקשים, עורך-הדין וייס. זה האחרון, כך נכתב בהודעה, זוכר כי פסק-הדין הומצא לו בתאריך מסוים בחודש יולי 2009 – עובר לתחילת הפגרה – אך אינו זוכר את המועד המדויק ואינו זוכר גם מתי שיגר את פסק-הדין למבקש, המתגורר באי קטן בדנמרק, באמצעות פקסימיליה. המבקש מצידו, כך צוין עוד בהודעה, זוכר שקיבל את פסק-הדין בשלהי חודש יולי 2009 (במהלך הפגרה), ואז הגיע לארץ וקיים פגישה עם עורך-הדין וייס. עוד נטען כי הקשר בין המבקשים לבין בא-כוחם הנוכחי נוצר בסוף חודש יולי 2009, והטיפול בתיק החל בחודש אוגוסט. טיפול זה, כך עולה מן ההודעה, נתקבל בקשיים שכן המבקש מתגורר כאמור באי קטן ומרוחק, אי-שם בדנמרק, וקיים קושי ליצור עמו קשר.

המבקשים גורסים כי אף אם מרוץ הזמן להגשת ההליך מתחיל במועד שבו קיבל עורך-הדין וייס את פסק-הדין, אזי מדובר לכל היותר באיחור של מספר ימים. עוד הודגש בהודעת המבקשים כי בקשת רשות הערעור הוגשה במסגרת 30 הימים שלאחר תום הפגרה, מיד לאחר חופשת ראש השנה, כל זאת על יסוד הסברה כי פסק-הדין נמסר למבקש ולבא-כוחו במהלך הפגרה.

3.

המשיב מתנגד לבקשה להארכת המועד. לדבריו, יש להניח כי פסק-הדין הומצא לבא-כוחם הקודם של המבקשים, לכל המאוחר, בתחילת חודש יולי, ועל כן ההליך הוגש באיחור ניכר של כשבועיים-ימים. המשיב מלין על כך שהמבקשים נמנעים מלנקוב במועדים מדויקים, ובדרך זו "מתרצים" את האיחור. המשיב מטעים עוד כי לאור פגרת הקיץ זכו המבקשים לפרק זמן ארוך ביותר להגשת ההליך, וחרף זאת לא עמדו במניין הימים הקבוע בדין.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד תוך חיוב המבקשים בהוצאות מתאימות.

4.

לפי תקנה 33 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ), המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא 30 ימים. לפי תקנה 38 לתקנות, הארכת מועד זה טעונה "טעמים מיוחדים שיירשמו". בענייננו, קיימת אי-בהירות באשר למועד המצאת פסק הדין נשוא ההליך. לעניין זה אציין כי גם אם לא עלה בידי בא-כוח המבקשים דהיום לאתר את המועד המדויק שבו התקבל פסק-הדין אצל עורך-הדין הקודם, יש ממש בטענת המשיב לגבי ההצגה המעורפלת-משהו של השתלשלות העניינים; זאת, גם בעניינים שבהם נראה כי ניתן היה לנקוב בתאריך מדויק (כגון מועד משלוח פסק-הדין בפקס אל המבקש בדנמרק). מכל מקום, כיוון שהמצאה לעורך-הדין של המבקש היא המצאה כדין וממנה יש למנות את התקופה להגשת ההליך (תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), יש לקבוע – על בסיס הנתונים שלפניי – כי ההליך הוגש באיחור. כמו-כן יש להניח – לאור ערפול התאריכים והנטל המוטל על המבקש בעניין זה – כי פסק-הדין הומצא לעורך-הדין וייס בתחילת חודש יולי 2009, כלומר ההליך הוגש באיחור של כשבועיים (בהתחשב בפגרת בית המשפט).

5.

לאור זאת יש לבחון האם הציגו המבקשים טעם מיוחד להארכת המועד. אני מתקשה לקבוע זאת נחרצות בנסיבות המקרה, ולעניין זה יש משקל לעובדה שהבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור. עם זאת, לאחר ששקלתי בדבר, והבאתי בחשבון את הטענות באשר לקושי האובייקטיבי-הגיאוגרפי לקיים תקשורת עם המבקש השוהה באי הנידח Jarno , ואת הבלבול הנטען בכל הנוגע למועד המצאת פסק-הדין של בית המשפט קמא, החלטתי להיעתר לבקשה להארכת מועד באופן שהמועד יוארך עד ליום הגשת ההליך בפועל (29.9.2009) (ראו והשוו ע"א 430/74 בסמן נ' גזית תכנון שירותי אדריכלים והנדסה בע"מ , פ"ד כט(1) 228 (1974)). בה בעת, החלטתי לחייב את המבקשים בתשלום שכר טרחת עורך-הדין של המשיב, בסכום של 2,500 ₪.