בר"מ 7722/09 משה סרוסי נ. קיבוץ עין גב

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט נ' סולברג ). בפסק הדין נדחה ערעור המבקשים על החלטת רשם האגודות השיתופיות, אשר דחה בתורו את בקשת המבקשים בעניין רישומם בפנקס החברים של קיבוץ עין-גב (להלן: הקיבוץ ). פרטי הענין יוצגו להלן.

2.

המבקש 1 (להלן: המבקש ) הגיע לקיבוץ בשנת 1963 והתקבל בו לחברות בשנת 1969. המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) הגיעה לקיבוץ כמתנדבת מדנמרק בשנת 1981, בשנת 1985 נישאה למבקש, ובחלוף שנה התקבלה אף היא לחברות בקיבוץ. בחודש יולי 1993 יצאו המבקשים לחופשה בת שנתיים בדנמרק, לאחר שחתמו עם הקיבוץ על הסכם המסדיר את התנאים לשימור זכאותם כחברים בקיבוץ (להלן: הסכם החופשה ). בהסכם החופשה נקבע, בין היתר, כי החופשה תסתיים בתאריך 1.8.1995 (להלן: תאריך היעד ), כאשר בסעיף 8 להסכם צוין כדלקמן:

"לא חזר החבר לקיבוץ עם תום תקופת החופשה... יראו באי החזרה של החבר או בחזרתו שלא כיחידה משפחתית משום מתן הודעה מצידו על הפסקת חברותו בקיבוץ ועזיבת הקיבוץ".

במהלך חודש יוני 1995, פנו המבקשים לקיבוץ בבקשה להאריך את חופשתם בשנה נוספת, אך בקשתם נדחתה. כאן החלה מסכת מכתבים, וככל הנראה – אף חילופי דברים – בין המבקשים לבין גורמים בקיבוץ, טעוני רגשות, שבגדרם הביעו המבקשים עמדות בלתי עקביות, בלשון המעטה, בשאלת כוונתם לשוב לקיבוץ עד לתאריך היעד. נעמוד רק על עיקרי הדברים:

(א)

לאחר הודעת הקיבוץ על סירובו לאפשר למבקשים את הארכת החופשה בשנה תוך שמירת זכויותיהם של המבקשים, ובהמשך לבקשת הקיבוץ לקבל הבהרות בנושא חזרתם, כתבו המבקשים למזכיר הקיבוץ בתאריך 26.6.1995 מכתב בזו הלשון: "הננו להודיעך בזאת כי אנו מודעים לכך שעם תום תקופת החופשה מהקיבוץ לא נהיה עוד חברים בעין גב... אנו מבקשים להודות לך על שטיפלת בזמנו בפנייתנו להארכת החופשה ועוד. אנו מעריכים זאת מאוד".

מכתב זה הוא האחרון ששלחו המבקשים לקיבוץ עובר לתאריך היעד. ברם, לאחר מה שנחזה בעיני נציגי הקיבוץ כקבלת מסרים סותרים בעל-פה מהמבקשים ולאחר שאחראית המרפאה בקיבוץ ביקשה להבהיר עם המבקשת – אחות במקצועה – את כוונתם של בני הזוג באשר לחזרתם לקיבוץ – שלח מזכיר הקיבוץ, בתאריך 4.8.1995, מכתב הדורש מהזוג לפזר את אי הבהירות. במכתבו של מזכיר הקיבוץ נכתב כדלקמן: "...נוצרה אי הבנה בקשר לכוונותיכם... אבקשכם לאשר לי... אם בכוונתכם לחזור בחודש זה... במידה ולא יגיע פקס עד השעה 20:00 אתייחס לזאת כאילו אינכם מגיעים".

(ב)

המבקשים השיבו למחרת היום, בתאריך 5.8.2010, כי הם מתכננים דווקא לשוב לקיבוץ, וזאת "באופן ברור" וללא "אי-הבנות כלשהן". הם ציינו בהודעתם כי כבר שלחו הודעות התפטרות למקומות העבודה שלהם ו"הכינו נפשית" את ילדיהם לחזרה לקיבוץ. ברם, לא חלפה אלא יממה והמבקשים שלחו לקיבוץ, בתאריך 6.8.1995, מכתב נוסף, ובו כתבו כי חרף הודעתם מאתמול: "החלטנו כי נשאר שנה נוספת בדנמרק ובכך נאפשר ל[מבקשת] לממש את רצונה לנהל את בית האבות המקומי וכן ללמוד ולהשתלם בשפתה ולהעלות את רמתה המקצועית ... עם תום שנה זו אולי נפנה לעין גב לגבי אפשרות חזרה, וכל תשובה אשר תהיה תתקבל בהבנה ... נודה לך... באם תודיענו האם ומתי להגיע למשק על מנת לטפל בציוד ועוד".

(ג)

בתאריך 9.8.1995 שלח מזכיר הקיבוץ מכתב בו אישר את קבלת הודעת העזיבה והודיעם כי חשבון דמי העזיבה ישלח אליהם לאחר שיוכן. בתאריך 16.8.1995 הודיע מזכיר הקיבוץ למבקשים כי בישיבת המזכירות החברתית תוארה השתלשלות העניינים ומכיוון שלא אושרה להם שנת חופש נוספת, החליט הקיבוץ לראות בהם כמי שעזבו את שורותיו.

(ד)

בתאריך 28.9.1995, הועבר למבקשים תחשיב דמי העזיבה שלהם. בשלב זה, ביקש המבקש לערער על החלטה זו, ולבקשתו התכנסה בתאריך 9.11.1995, ישיבת מזכירות חברתית נוספת בנוכחותו. במהלך הישיבה התאפשר למבקש לשטוח את טענותיו בפני הנוכחים, ובסופה נקבע כי החלטת המזכירות הקודמת תוותר בעינה. המבקשים נותרו מאז לגור בדנמרק, אך טענו – וממשיכים לטעון – כי לא היה בלבטיהם המתוארים לעיל כדי להצדיק את הפקעת חברותם.

3.

בשנים שלאחר האירועים המתוארים לעיל, ועל רקע המחלוקת בין הצדדים בשאלה האם הופקעה חברותם של המבקשים בקיבוץ כדין, קיימו הצדדים מגעים, שלא צלחו. בשנת 2001 פנו המבקשים לרשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם ), בבקשה לפתיחת הליך לתיקון פנקס החברים בקיבוץ, ולמינוי חוקר לבדיקת סוגיית חברותם של המבקשים בקיבוץ. הרשם, עו"ד אורי זליגמן, מינה כחוקר לעניין זה את עו"ד טל בראון. האחרון

הגיש לרשם דו"ח חקירה, בו המליץ לקבוע כי המבקשים חדלו להיות חברי הקיבוץ בתאריך 6.8.1995, עקב מסירת הודעת עזיבה מטעמם. בהמשך הורה הרשם לבצע חקירה נוספת, לאחר שלדעתו לא מיצה הדו"ח הראשון את כלל המחלוקות בין הצדדים. החוקר הגיש דו"ח נוסף בו הגיע למסקנה הזהה למסקנתו הראשונה, למעט תיקון תאריך העזיבה ליום 1.8.1995 (כנזכר בהסכם החופשה), ולא 6.8.1995 (מועד שליחתו של אחד ממכתבי המבקשים לקיבוץ, כפי שנקבע בדו"ח הראשון). בתאריך 18.8.2008 קיבל הרשם את המלצת החוקר בהחלטה מנומקת, בה נקבע, בין היתר על יסוד האמור בסעיף 8 הנ"ל להסכם החופשה, כי חברותם של המבקשים בקיבוץ הופקעה כדין.

4.

המבקשים ערערו על החלטת הרשם בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, בהתאם להוראת סעיף 1 לתוספת השניה ל חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 . בערעורם טענו המבקשים, בין השאר, כי חזרו בהם מהודעתם מתאריך 6.8.1995 בשיחה בעל פה עם מזכיר הקיבוץ, ושבכל מקרה יש לקרוא הודעה זו על רקע הבלבול והלחץ שבהם היו נתונים אותה עת. לטענתם, סעיף 8 להסכם החופשה איננו רלבנטי לעניינם כיוון שהוא עוסק במקרה בו חבר אינו חוזר מחופשתו, בעוד שכאן ניהלו הצדדים תכתובות והידברות בעניין חזרתם של המבקשים, הסותרות את חזקת העזיבה, הקבועה בסעיף 8 להסכם החופשה. עוד טענו המבקשים כי על הקיבוץ היה ליידע אותם על תוצאות הפרת הסכם החופשה, ולדרוש את תיקונה של הפרה זו. משלא עשו זאת, לא היה ניתן להתחיל בהליכים להוצאת המבקשים מהקיבוץ, ובכל מקרה, בהתאם להלכה הפסוקה, אין להפקיע חברות בקיבוץ אלא בפרוצדורה מסודרת ולאחר שניתנה זכות טיעון.

5.

הקיבוץ, בתשובתו לערעור, טוען כי המבקשים גמרו בדעתם לעזוב את הקיבוץ ונתנו לכך ביטוי במספר הודעות ולא ניתן עוד לאפשר להם לסגת בדיעבד מהחלטתם זו. הקיבוץ נסמך, בין היתר, הן על האמור בהסכם החופשה והן על הוראות סעיף 35(ב) ו- (ג) לתקנון הקיבוץ, הקובע כדלקמן:

"חברותו של חבר פוקעת בקרות אחת מאלה:

...

(ב)

בעקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום הישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ;

(ג)

עם מתן הודעה לקיבוץ בדבר יציאתו מהקיבוץ;

..."

לטענת הקיבוץ, לצורך פקיעת חברות מכוח סעיפים אלו, ובהתאם להלכה הפסוקה, לא נדרשת החלטה של המוסדות המוסמכים בקיבוץ, אלא די בעריכת בירור עובדתי בשאלת עצם העקירה מהקיבוץ וקבלת החלטה פוזיטיבית, לפיה החבר אכן עזב את הקיבוץ באופן המפקיע את חברותו בו. כיוון שבירור שכזה אכן נעשה, לטענת הקיבוץ – פקעה חברותם של המבקשים.

6.

בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט נ' סולברג ) דחה את ערעורם של המבקשים. בפסק דינו קבע בית המשפט כי המבקשים ניסו: "לאחוז את המקל בשני קצותיו" על ידי הישארותם בדנמרק (לצורך השתלמות המבקשת במקצועה) יחד עם שמירת מעמדם כחברים בקיבוץ. עוד נקבע כי המבקשים היו מודעים היטב למשמעות התנהלותם, דהיינו שאי חזרתם תוביל לפקיעת חברותם בקיבוץ, גם אם התלבטו באמת ובתמים לגבי חזרתם ארצה. בית המשפט קבע איפוא כי הפקעת חברותם של המבקשים בקיבוץ נעשתה בהתאם להוראות הסכם החופשה. עוד קבע בית המשפט הנכבד, כפי שמצא לפניו אף הרשם, כי התמלאו גם תנאי סעיף 35(ב) לתקנון הקיבוץ, בעניין פקיעת חברות המבקשים בקיבוץ מחמת עקירת המבקשים את מושבם בו עקירת קבע. בית המשפט קבע כי קוימו הדרישות המקדימות, העולות מן ההלכה הפסוקה, לפקיעת חברות המבקשים בקיבוץ מטעם זה (בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות פ"ד נד(5) 299 (2000) (להלן: עניין נוימן ); ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר אגודה שיתופית נ' שק (לא פורסם, 11.7.2006) (להלן: עניין שק ) ): עריכת בירור עובדתי בשאלות של הפסקת המגורים בפועל ושל כוונת המבקשים להתנתק ממקום מגוריהם,

כמו גם קבלת החלטה פוזיטיבית על ידי הקיבוץ, לפיה המבקשים עזבו את הקיבוץ באופן המפקיע את חברותם בו. בית המשפט קבע כי זכות הטיעון של המבקשים לא נפגעה, וכי הקיבוץ אף נהג במבקשים בסבלנות ובאורך-רוח ראויים לציון. עוד ציין בית המשפט, למעלה מן הצורך, כי נראה שמתקיימת במקרה זה גם חלופת סעיף 35(ג) לתקנון, ושניתן לראות במכתבי המבקשים שצוינו לעיל, כ"מתן הודעה בדבר יציאה מהקיבוץ".

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי .

7.

המבקשים טוענים כי המקרה דנן ראוי לבחינה נוספת על ידי בית משפט זה, מאחר ומדובר למעשה בערעור "בגלגול שני", היות ורשם האגודות השיתופיות לא ניהל הליך אדוורסרי שכלל שמיעת עדים ובכך נמנע מהמבקשים יומם בבית המשפט. בנוסף טוענים המבקשים כי הבקשה עומדת במבחני הפסיקה למתן רשות ערעור, שכן היא מעלה שאלות חוקתיות של עקירה ממקום מגורים; היא בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, שהרי אנו נמצאים בתקופה בה קיבוצים מפריטים עצמם ואגב ההליך מנסים לנשל חברים מנכסי הקיבוץ; כמו כן נטען שהבקשה מצריכה הכרעת ערכאת ערעור עליונה נוכח קיומן של הכרעות סותרות בשאלות דנן בערכאות הנמוכות.

8.

לגופו של עניין טוענים המבקשים, בין היתר, כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים שעה שקבע שחברותם פקעה בגלל שעקרו את מקום מושבם מן הקיבוץ, שכן הרשם והחוקר מטעמו כלל לא ביססו את החלטתם על טענה זו, והקיבוץ אף זנח אותה בעבר. עוד נטען כי בית המשפט קמא שגה ביישום מבחני הפסיקה ל"עקירה" מקיבוץ. לטענתם, בית המשפט התעלם מעמדתם לפיה הקיבוץ כבר הודה בדבר היותם של המבקשים חברים בו במסגרת הליך גישור שהתנהל בין הצדדים. בנוסף, על פי המבקשים, שגה בית המשפט כשראה בהודעותיהם השונות הודעות עזיבה והתעלם מהודעותיהם הסותרות ומצבם הנפשי, וכן שגה בית המשפט כשאכף את הסכם החופשה בין הצדדים.

9.

מנגד טוען הקיבוץ, כי דין הבקשה להידחות מן הטעם שהמדובר למעשה ב"גלגול רביעי" של בדיקת עניינם של המבקשים (על ידי החוקר, שמונה על ידי הרשם; על ידי הרשם עצמו בהחלטתו; על ידי בית המשפט המחוזי, ועתה – פנייתם לבית משפט זה). לגוף הדברים חוזר הקיבוץ על עיקר טענותיו בהליכים הקודמים וסומך ידיו על פסיקותיהם של הרשם ושל בית המשפט המחוזי. הקיבוץ מטעים עוד כי מעולם לא זנח את טענת עקירת מקום המגורים, כטענת המבקשים. הקיבוץ אף מכחיש את טענת המבקשים כי הודה בהיותם של המבקשים חברים בקיבוץ אף לאחר עזיבתם, ובכל מקרה לא יכולים המבקשים להבנות מהנאמר בהליכי הגישור בין הצדדים, בבואם לטעון בפני בית המשפט. לבסוף טוען הקיבוץ, כי אין לחרוג מהסכם החופשה שנחתם על ידי הצדדים, שכן הוראותיו ברורות ואינן מצריכות פרשנות נוספת. לטענת הקיבוץ, אין כל בסיס משפטי, או עובדתי לטענת המבקשים לפיה יש בחלופת המכתבים בין בני הזוג לקיבוץ בכדי לאיין את תוקפו של הסכם החופשה.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחים שצורפו אליה ובתשובת הקיבוץ הגעתי למסקנה כי דין הבקשה – להידחות . הבקשה היא למתן רשות ערעור על פסק דין, שניתן בערעור על החלטת הרשם, הווה אומר: ערעור "בגלגול שלישי" (ראו: בר"ם 9609/05 קיבוץ רמת הכובש נ' דנינה-צור (לא פורסם, 6.4.2006); בר"ם 7881/07 פארג' נ' רשם אגודות השיתופיות (לא פורסם, 19.9.2007)). טענת המבקשים לעניין מתווה הדיון בפני הרשם איננה משנה מקביעה זו. רשות לערעור "בגלגול שלישי" איננה ניתנת אלא במקרים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית ( שם ), שהסוגיה שלפנינו, בנסיבות המקרה, איננה נמנית עמם, כך שדינה להדחות כבר מטעם זה.

11.

למעלה מן הצורך יצוין, בקיצור נמרץ, כי גם לגוף העניין לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הנכבד. מעיון במסמכים ובטענות הצדדים שוכנעתי כי המבקשים, גם אם לאחר לבטים קשים, אכן גמרו אומר שלא לחזור בסופה של תקופת החופשה שאושרה להם לקיבוץ עין גב, וכי היו מודעים להשלכותיה של החלטתם זו, ובפרט לאפשרות פקיעת חברותם בקיבוץ. אין בסיס לפרשנותם של המבקשים את הוראותיו המפורשות של הסכם החופשה, ובמיוחד סעיף 8 לו, כאילו אין הם חלים על עניינם. ההסכם קבע, בפשטות, כי אם לא יחזרו לקיבוץ עד לתאריך היעד הנקוב בהסכם, הוא 1.8.1995 – תפקע חברותם. הם לא שבו לקיבוץ עד לתאריך היעד, ולפיכך – חברותם פקעה. הדרך היחידה לחמוק מהוראות ההסכם היתה להוכיח כי הצדדים הסכימו, בעל-פה, לבטל את ההסכם, ובנטל כבד זה, כך נקבע, לא עמדו המבקשים.

12.

טעם נוסף לדחיית הבקשה לגופה הוא שהתקיים כאן התנאי הקבוע בסעיף 35 לתקנון הקיבוץ, כעולה מפרשנות סעיף מעין זה ב עניין נוימן וב עניין שק ויישומן של ההלכות האמורות על המקרה שלפנינו. הקשר בין הצדדים ניתק בצורה "טוטאלית", הן מבחינה אובייקטיבית, עם הפסקת המגורים בקיבוץ, והן מבחינה סובייקטיבית, משהוכחה כוונתם להתנתק ממקום המגורים. בנוסף, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט כי הקיבוץ קיים את ההליכים המשלימים הנלווים להפקעת חברותם של המבקשים בקיבוץ כנדרש.

13.

לבסוף אציין, כי התרשמתי כי לא בנקל הגיעו המבקשים להחלטתם לעזוב את הקיבוץ. אולם משהתקבלה החלטתם זו, וזו אף הועלתה מפורשות עלי כתב – אין להשיב עוד את הגלגל לאחור. הקיבוץ נהג בהבנה ובמתינות כלפי המבקשים שעה שאישר להם את חופשתם ונתן להם (גם אם משיקולי תועלת לקיבוץ עצמו) הזדמנויות חוזרות לשמר את מעמדם כחברי קיבוץ. בכך שהמבקשים, שניתקו עצמם מן הקיבוץ לפני כ-16 שנים – שינו טעמם באיחור וביקשו לשוב ולהיות חברי קיבוץ אין כדי לחייב את הקיבוץ להיעתר לבקשתם זו.

14.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין של הקיבוץ בסך של 7,500 ש"ח.