פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
793/08
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקשת:
ריבוע כחול - ישראל בע"מ
נ ג ד
המשיב:
מנהל הארנונה עיריית הרצליה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב בתיק עמ"נ 182/05 מיום 2.12.2007 שניתן
על ידי כבוד השופט ד"ר עמירם בנימיני
בשם המבקשת:
עו"ד שלומית סלע
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב יפו (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני), מיום 2.12.2007, בו נדחה ערעור מינהלי שהגישה המבקשת על שתי החלטות של ועדת הערר בארנונה כללית שליד עיריית הרצליה.
רקע
2.
המחלוקת בבקשה זו נוגעת לאופן סיווגם של שלושה נכסים המצויים במקומות שונים בתחומי העיר הרצליה, בהם מפעילה המערערת חנויות לממכר מוצרי מזון (להלן: הנכסים). טענתה של המבקשת היא שהנכסים סווגו שלא בהתאם לאזור בו הם נמצאים, תוך התעלמות ממיקומם ב"שכונות" שבהם תעריף הארנונה נמוך יותר (להלן: טענת השכונות).
ההליכים המשפטיים
3.
המבקשת הגישה השגות למשיב, על חיובי הארנונה לשנים 2004-2000. משאלו נדחו, הגישה עררים לוועדת הערר. ועדת הערר החליטה לדון בעררים במאוחד. בהחלטתה מיום 13.7.2004, לאחר שמצאה כי "הערר מפנה להשגה שאינה ברורה לחברי ועדה זאת", הורתה ועדת הערר על הגשת ערר מתוקן בתיקים המאוחדים. במסגרת הודעת הערר המתוקנת שהגישה, העלתה המבקשת לראשונה את טענת השכונות. המשיב מצדו, טען בפני ועדת הערר כי מדובר בהרחבת חזית והגיש בקשה לדחיית הטענה על הסף. המשיב נימק בקשתו בכך שהטענה לא נטענה בהשגה נשוא הערר והועלתה לראשונה במסגרת ערר מתוקן, כשלוש שנים לאחר שהוגשו העררים המקוריים. ועדת הערר, בהחלטתה מיום 19.10.2004 (להלן: החלטת הביניים), קיבלה את עמדת המשיב, בקבעה כדלקמן:
"העוררת בחרה להעלות טענותיה באמצעות פרקליטיה. העררים כפי שהוגשו לועדה זו היו בלתי מובנים ומטעם זה ניתנה לעוררת הזכות לתקן העררים, ואולם אין משמעותה של זכות זו לשנות את הניטען בעררים ולהוסיף טענות עובדתיות חדשות המועלות בערר המאוחר, לראשונה. דרכה של ועדת ערר זו הינו לקצר הליכים וליתן לעוררים את האפשרות לשטוח את טענותיהם ואולם, במקרה זה טענה כל [ כך במקור] מרחיקת לכת הנטענת לאחר כ- 3 שנים מאז הגשת הערר אין זה ראוי ליתן לה מקום. בנסיבות אלה הוועדה מקבלת את בקשת מנהל הארנונה וקובעת שאין מקום להרחבת חזית בקשר לתעריף ארנונה מופחת של מיקום הנכסים ב'שכונות'".
ביום 20.4.2005 ניתנה החלטת ועדת הערר בעררים המאוחדים (להלן: ההחלטה הראשונה). הועדה הכריעה בטענות שהיו בפניה, ובין היתר נדרשה לטענת השכונות. הועדה דחתה את הטענה הפרוצדוראלית בדבר הרחבת חזית, בקבעה כי שני הצדדים חטאו לפרוצדורה (שכן המשיב לא השיב להשגות במועד), וסברה כי לא ייגרם חוסר צדק למי מהצדדים אם תכריע בסוגיות המונחות לפניה. לגופו של עניין, קבעה הועדה כי יש לקבל את טענת המבקשת ביחס להפחתת התעריפים עבור כל אחד מהנכסים הנדונים:
"...הועדה בדעה, כי הואיל ויש אבחנה בצווי הארנונה נשוא הערר ביחס לחנויות הממוקמות בשכונות המוגדרות בסעיף 2.2 לצווי הארנונה, הרי שיש ממש בטענות העוררת בסעיף 28.1 לכתב הערר המתוקן, אשר לא נסתרו על ידי המשיב".
נוכח החלטה זו, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, בטענה כי היא עומדת בסתירה להחלטת הביניים. ועדת הערר נעתרה לבקשה בהחלטתה מיום 22.5.2005 (להלן: ההחלטה השנייה). הועדה קבעה כי אכן התייחסה בטעות לנושא מיקום הנכסים, בניגוד להחלטת הביניים, ולפיכך ביטלה את קביעותיה בעניין ה"שכונות" שבהחלטתה הראשונה. הועדה הבהירה כי מדובר ב"טעות טכנית" שנבעה מכך שהחלטת הביניים "לא היתה מונחת על שולחן הועדה בעת כתיבת החלטתה". כן ציינה, כי לאור החלטת הביניים לא היתה המבקשת רשאית להכליל בסיכומיה טענות לגבי נושא זה. על כך הגישה המבקשת ערעור לבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו.
פסק-הדין של בית-משפט קמא
4.
בית-המשפט לעניינים מנהליים ציין כי ועדת הערר לענייני ארנונה היא גוף סטטוטורי בעל סמכות שיפוטית מובהקת, אשר דן בריב בין הרשות לבין האזרח, אף שאיננו בית-דין מנהלי. משכך, על פני הדברים קשה לקבל את הטענה כי ועדת ערר שכזו רשאית לנהוג כמו כל רשות מנהלית, ולשנות את החלטתה בשל טעות מהותית שטעתה, תוך התעלמות מכלל סופיות הדיון. ואולם, קבע, אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן ממילא בית-המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שוועדת הערר היתה צריכה לתתה. בענייננו, הגיע בית-המשפט למסקנה כי ועדת הערר צדקה בהחלטת הביניים
כאשר מנעה מן המבקשת להעלות את טענת השכונות. שכן, אין מדובר בהוספת נימוק התומך באחת מעילות ההשגה שהעלתה המבקשת, אלא בהוספה של עילת השגה חדשה. לנוכח החלטת הביניים הברורה של הועדה, רשאי היה המשיב להניח שהנושא איננו עומד עוד לדיון בערר, ולהימנע מלהביא ראיות וטענות בעניין. במצב דברים זה, קבע, השארת ההחלטה הראשונה על כנה היתה יוצרת עיוות דין ברור כלפי המשיב. משכך, הועדה לא היתה רשאית לעשות "תפנית של 180 מעלות" בהחלטתה תוך התעלמות מהחלטת הביניים שנתנה, ולפסוק בנושא שעל-פי החלטתה לא עמד עוד לדיון בערר. לאור זאת קבע, כי החלטתה השנייה של הועדה, לפיה לא היתה רשאית לדון ולפסוק בטענת השכונות, היתה מוצדקת לגופו של עניין, גם אם נתקבלה בדרך מוטעית. לפיכך, דחה בית-המשפט את הערעור בכל הנוגע לטענת השכונות.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
בקשת רשות הערעור
5.
המבקשת טוענת בבקשתה כי ועדת הערר מוסמכת להתיר תיקון של כתבי הטענות שבפניה, ואף הוספת טיעונים ונימוקים אשר לא הועלו בפני מנהל הארנונה. סמכות זו נובעת לטענתה מתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת הערר), התשל"ז-1977 (להלן: התקנות), ולחילופין מסמכותה הטבועה של ועדת הערר, או כהיקש מתקנות סדר הדין האזרחי. לטענת המבקשת, הדיון בפני ועדת הערר הוא לכל הפחות דיון של ערכאה ראשונה השומעת את הראיות, או לחילופין דיון בפני גוף מינהלי, בו בוחנת הרשות המנהלית בשנית את החלטתה. לטענתה, כשמדובר בערכאה ראשונה השומעת תיק אזרחי, מקובל להתיר ביד רחבה תיקונים בכתבי טענות. על אחת כמה וכמה נכון הדבר, לטענתה, לגבי ערכה שבאופייה אינה שיפוטית טהורה אלא מעין משפטית והיא דנה בנכונות קביעות של הגוף המקצועי שקבע את השומה. ערכאה זו צריכה לנהוג בגמישות לגבי כלל סדרי הדין כדי לקבוע מס אמת. כמו כן, טוענת המבקשת, אם נראה בוועדת הערר כממלאת פונקציה מנהלית טהורה, הרי שאין היא מוגבלת לטענות אשר נטענו ב"כתבי טענות" והביטוי "הרחבת חזית" אינו רלוונטי לגביה.
6.
המבקשת ממשיכה וטוענת, כי במקרה דנן ראוי היה שוועדת הערר תעשה שימוש בסמכותה ותתיר העלאת טענה חדשה. ועדת הערר היא שהציעה, מיוזמתה, כי המבקשת תגיש כתב ערר מתוקן כיוון שהערר לא היה ברור. לטענת המבקשת, כתב הערר הפנה להשגה בה נטענו טענות לקוניות ובלתי-מפורטות, שאחת מהן הנה כי "המנהל טעה בקביעת אזור ו/או מיקום הנכס". פירוט הטענות הלקוניות, מהווה הגשמת התכלית לשמה אפשרה הוועדה הגשת ערר מתוקן. כן טוענת המבקשת, כי קביעת ועדת הערר לפיה הטענה הועלתה לאחר כ- 3 שנים מאז הגשת הערר, אינה נכונה – עובדתית ומשפטית. עובדתית, משום שביום הגשת הערר חלפו אמנם כ- 3.5 שנים מאז הגשת הערר לשנת 2000, אולם פחות מ- 2.5 שנים מהגשת הערר לשנת 2001, פחות משנה וחצי מהגשת הערר לשנת 2002 וחודשים ספורים מהגשת הערר לשנת 2004. משפטית, הנימוק נגוע בסתירה ואבסורד, שכן אם הועדה סבורה מבחינת סדריה כי עדיין לא מאוחר מדי להגיש כתב טענות חדש, אין זה מאוחר מדי לטעון טענה חדשה. עוד טוענת המבקשת, כי למשיב לא נגרם כל נזק עקב העלאת הטענה באיחור, שכן בשלב בו התבקשה להגיש ערר מתוקן הועדה טרם החלה בבירור טענות המבקשת.
דיון
7.
לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא, כי לערכאה הדיונית יש שיקול-דעת רחב בהחלטות בעניין תיקון כתבי-טענות והתערבות ערכאת הערעור בשיקול-דעת זה תעשה לעיתים נדירות בלבד (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 360; רע"א 5698/07 פולק נ' עו"ד מני בן מאור (לא פורסם – 9.1.2008), מפי כב' השופטת ע' ארבל; רע"א 5996/06 טרכטנברג נ' סיל מזון בע"מ
(לא פורסם – 10.8.2006), מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה; רע"א 6462/00 עמותת ז.פ. נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (לא פורסם – 21.10.2001), מפי כב' השופט א' ריבלין). במקרה שלפניי, הן ועדת הערר, בהחלטת הביניים ובהחלטה השנייה, והן בית-משפט קמא, היו בדעה כי אין להתיר למבקשת להוסיף את טענת השכונות להודעות הערר המתוקנות. זאת, מן הטעם כי מדובר בעילת השגה חדשה שלא נכללה בהודעות הערר המקוריות והעלאתה, בשלב מאוחר, חרג מן ההיתר שנתנה הועדה למבקשת לתיקון הודעות הערר אשר נועד אך להבהיר את טענותיה. בית-המשפט בחן את טענת המבקשת לפיה הטענה נכללה לכאורה במסגרת סעיף "סל" שהופיע בכל ההשגות שהגישה, ודחה טענה זו לגופה. בית-המשפט קבע כי המבקשת אינה יכולה להסתמך על סעיף כללי זה, שהופיע במבוא לכל ההשגות (ביניהן גם השגה לגביה לא העלתה המבקשת את טענת השכונות), אף שצוין בו כי "המנהל טעה בקביעת אזור ו/או מיקום הנכס". על כך שהמבקשת לא התכוונה לכלול את טענת השכונות במסגרת ההשגות שהגישה, למד בית-המשפט מן העובדה שהטענה לא הועלתה בהודעות הערעור המקוריות. בהקשר זה, הוסיף כי הועדה לא היתה מוסמכת לדון בטענת השכונות, מאחר שהמשיב לא דן בטענה זו משהמבקשת לא השיגה על כך בפניו. נראה, אם כן, כי בית-משפט קמא נדרש לשאלה האם היה מקום להתיר העלאת "טענת השכונות" בשלב בו הועלתה וקבע כי החלטת הביניים של ועדת הערר בעניין זה היתה מוצדקת. לא מצאתי אפוא כי המקרה שלפניי נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות בקביעה זו.
8.
בשולי הדברים אעיר, כי לא ראיתי מקום להידרש לשאלת מעמדה של ועדת הערר כגוף מנהלי טהור או כגוף סטטוטורי בעל סמכות שיפוטית. שאלה זו עשויה היתה להיות רלוונטית לסמכותה של ועדת הערר לבטל את החלטתה הראשונה, במסגרת החלטתה השנייה, ולהחזיר למעשה את החלטת הביניים על כנה. ואולם, נוכח העובדה שבית-משפט שלערעור ממילא מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתתה (השוו תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), קבע בית-משפט קמא כאמור כי ההחלטה השנייה היתה מוצדקת לגופו של עניין, אף אם נתקבלה בדרך מוטעית. יתר על כן, הדיון בשאלה זו מתייתר, גם בכל הנוגע לסמכותה של ועדת הערר להתיר תיקון של כתבי-הטענות שבפניה. כך או כך, בין אם נראה בוועדת הערר "ערכאה ראשונה" ובין אם לאו, הרי שבית-משפט קמא נדרש לנושא באריכות וקבע שאין להתיר את תיקון הודעות הערר, ולא מצאתי כל מקום להתערבות בהחלטתו זו.
9.
הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות
ניתנה היום, ז' תשרי, תשס"ט (6.10.2008).
ש ו פ ט ת