בר"מ 7972/12 עמוס וסרמן נ. מנהל הארנונה בעיריית גבעתיים

1.

המבקש ביקש לפטור אותו מתשלום ארנונה בגין נכס שבו הוא מתגורר המצוי בתחום שיפוטה של עיריית גבעתיים. בקשתו נסמכה על סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] הקובע כי בנין שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, לא יחויב בארנונה לאחר שבעליו נתן לעירייה הודעה על כך. בקשת המבקש נדחתה, וכך גם השגה שהגיש למשיב. המבקש הגיש על כך ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית גבעתיים (להלן: ועדת הערר ). ועדת הערר קבעה כי אין חולק שהמבקש, שייצג את עצמו לפניה, מתגורר בנכס; וכי על אף שהובהר לו שהנטל להוכיח שהנכס נהרס או שאי-אפשר לשבת בו מוטל עליו, הוא לא שיתף פעולה עמה ולא איפשר לה לבקר בנכס (אלא רק בחלקים ממנו). ועדת הערר ציינה כי הביקור בנכס נדרש לה כדי להתרשם אם הנכס מחולק בעין באופן שיאפשר לפטור את המבקש מארנונה ביחס לחלק ממנו. אלא שכאמור, המבקש לא שיתף עמה פעולה, ולא נותר לה אלא לדחות את הערר.

2.

בד בבד עם הגשת הערעור לבית המשפט קמא, הגיש המבקש בקשה לפטור מאגרה ומעירבון שהועמד על סך של 10,000 ש"ח. בקשתו לפטור מאגרה נענתה (החלטת כב' השופט ק' ורדי מיום 31.5.2012), אך בקשתו לפטור מעירבון נדחתה (החלטת כב' סגנית הנשיאה ש' גדות ). נקבע כי לשם קבלת פטור מארנונה יש להוכיח, בין היתר, כי אין שוהים בנכס בפועל. הואיל והמבקש מתגורר בנכס, נקבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. נוכח מצבו הכלכלי, נקבע כי יש להבטיח חיוב אפשרי לתשלום הוצאות המשיב. הבקשה שלפניי נסבה על החלטה זו.

3.

המבקש טוען כי הוא חי מקצבת זקנה ואין באפשרותו לשלם את העירבון; וכי סיכויי הערעור להתקבל טובים. המבקש מצביע על מסמכים שונים שמעידים כי הנכס אינו ראוי לשימוש ובהם חוות דעת שמאי שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה על אודות הנכס שבה צוין כי הוא אינו ראוי למגורים (לבקשה שלפניי צורף עמוד אחד מחוות הדעת, שאינה חתומה).

נתבקשה תשובת המשיב. הלה טוען כי ערעורו של המבקש חסר סיכוי מהטעם שהוא מתגורר בנכס. נטען כי המבקש הגיש לוועדת הערר חלקים מחוות הדעת בכוונה להסתיר את שוויו הגבוה של הנכס; וכי המבקש נוהג שלא להמציא למשיב בקשות שהוא מגיש במסגרת ההליכים שהוא מנהל נגדו באופן העולה כדי חוסר תום לב.

4.

לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיב, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. בפתח הדברים אציין כי החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים – שדנה לראשונה בסוגיית העירבון – היא בגדר "גלגול ראשון" של העניין ולכן לא חלה בעניינה אמת המידה שנקבעה ב ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (ראו: רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע"מ , פסקה 10 (4.6.2012) (להלן: עניין פלקסר )). בית משפט זה קבע לא אחת כי מוטב שבקשות בענייני סף – כגון אגרה, עירבון והארכת מועד להגשת הליך ערעורי – יידונו לפני רשם, שאז ניתן לערער על החלטה אחרת שנתן בזכות לפני שופט של אותה ערכאה, בלא שחלה חובה להפקיד בו עירבון, ובלא שבית משפט זה יידרש לדון בבקשת רשות ערעור עליה לפי אמת-מידה שחלה ב"גלגול שני". כך ינוצל זמנו השיפוטי של בית משפט זה באופן יעיל יותר (עניין פלקסר , פסקה 7).

5.

לגופו של עניין, בעל דין המבקש פטור מעירבון נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: שיש לערעור סיכויים להתקבל ושמצבו הכלכלי של המבקש אינו מאפשר לו להפקיד את העירבון (בש"א 1528/06 ורנר

נ' כונס

הנכסים

הרשמי , פסקה 10 (17.10.2007)). בענייננו, ובלא לקבוע מסמרות, אין לומר כי סיכויי הערעור גבוהים, משאין חולק כי המערער מתגורר בנכס. ואולם, הואיל ומצבו הכלכלי של המערער אינו שנוי במחלוקת (ובגינו אף קיבל פטור מאגרה בבית המשפט קמא), אני סבור כי יש מקום להפחית במידת מה את סכום העירבון שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים ולהעמידו על סכום מתון יותר.

6.

אשר על כן, החלטתי לקבל את הערעור, באופן שהעירבון יועמד על סך של 4,000 ש"ח. המערער יפקיד את העירבון בקופת בית המשפט לעניינם מינהליים עד ליום 15.8.2013, שאם לא כן ערעורו יירשם לדחייה. אין צו להוצאות בערעור זה.