פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"מ
8002/14
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשת:
עיריית קריית אתא
נ ג ד
המשיבים:
1. אגודת הגליל -האגודה הערבית הארצית
למחקר
2. רימא זאיד
3. סוהיר ארמלי
4. אחלאם סליבא
5. עיסאם סבאח
6. קליר טופאשה
7. שירין נסראללה
8. ראנייה חיידר
9. נג'מי נעים
10. עלא אדריס
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה מיום
9.11.2014 בעת"מ 27088-07-13
שניתן על ידי כבוד השופט א' קיסרי
בשם המבקשת:
עו"ד יצחק יונגר,
עו"ד סנדרה ליכטנטל
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 9.11.2014 (עת"מ 27088-07-13, השופט א' קיסרי ). בהחלטתו זו דחה בית המשפט המחוזי בקשה להארכת המועד שנקבע בפסק דינו מיום 14.9.2014 להפסקה של גביית התשלום בכניסה למתחם הספורטק (להלן: הספורטק ) של עיריית קריית אתא (להלן: העירייה ).
רקע והליכים קודמים
2.
בשנת 2008 השלימה העירייה את הקמתו של הספורטק בתחומה. בשנת 2012, לאחר מספר שנות פעילות, החלה העירייה לגבות תשלום ממי שאינו תושב קריית אתא בכניסה למתחם.
3.
המשיבה 1 היא עמותה אשר מגדירה עצמה כעוסקת בזכויות בריאות וסביבה של החברה הערבית בישראל. המשיבים 10-2 הם אנשים המתגוררים ביישובים סמוכים לקריית אתא (להלן יחד: המשיבים ). ביום 14.7.2013 הגישו המשיבים עתירה לבית המשפט המחוזי ובה ביקשו להורות על בטלות ההחלטה לגבות דמי כניסה לספורטק ממי שאינו תושב קריית אתא.
4.
בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה בפסק דינו מיום 14.9.2014. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על סעיף 249(8) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות ), הקובע כי ברגיל העירייה אינה רשאית לגבות תשלום בכניסה ל"גנים וגינות ומקומות מרגוע או נופש אחרים", אלא אם כן הרשה לה זאת השר במקרים חריגים ובתנאים הקבועים באותו סעיף. סעיף זה שונה, כידוע, לאחר פסיקתו של בית משפט זה בעניין בג"ץ 8676/00 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רעננה , פ''ד נט(2) 210
(2004).
5.
בית המשפט המחוזי עמד על כך שהעירייה לא פנתה לשר הפנים בעניין וממילא לא קיבלה ממנו היתר לגביית התשלום. בית המשפט המחוזי המשיך וציין, כי אין מניעה לכך שהעירייה תפנה לשר הפנים בבקשה לקבל היתר לגביית דמי כניסה, או לחלופין כי העירייה תגביל את הגבייה כך שתחול רק ביחס לאטרקציות או מתקנים מיוחדים. אשר על כן, בית המשפט המחוזי הורה לעירייה להפסיק לגבות תשלום בכניסה לספורטק. יחד עם זאת, הוא קבע כי על מנת לאפשר לעירייה "לשקול את המשך צעדיה", יעוכב ביצועו של פסק הדין עד ליום 31.10.2014.
6.
לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 28.9.2014, החלה העירייה בבירור מול משרד הפנים באשר להליכים שבהם עליה לנקוט לצורך קבלת אישור לפי סעיף 249(8) לפקודת העיריות. בהמשך לכך, ביום 21.10.2014 הגישה העירייה בקשה לשר הפנים לקבלת היתר כאמור.
7.
ביום 28.10.2014, יומיים לפני המועד המקורי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי להפסקת הגבייה, הגישה אליו העירייה בקשה שנשאה את הכותרת "בקשה דחופה לדחיית המועד להפסקת גביית דמי הכניסה". בבקשתה זו העירייה עתרה לדחיית המועד המקורי שנקבע בפסק הדין בשישים ימים נוספים, על מנת שתוכל להשלים את ההליך לקבלת היתר לפי סעיף 249(8) לפקודת העיריות. בבקשתה ציינה העירייה שהיא הקימה מערך לגביית תשלום, הכולל עובדים שנשכרו לצורך הגבייה, וכן שהיא הסתמכה על התשלומים הללו במסגרת תקציבה לצורך תשלום הוצאות האחזקה של הספורטק. המשיבים, מצדם, התנגדו לבקשה.
8.
בהחלטתו מיום 9.11.2014 בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העירייה, בקובעו כי משמעות הבקשה היא התליית המועד שבו ייכנס פסק הדין לתוקף במועד קבלתה של החלטת שר הפנים בנושא, תוצאה שאין לה בסיס בדין. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור בפני.
9.
להשלמת התמונה יצוין שביום 6.11.2014, לאחר שחלף המועד הקבוע לכך בדין, העירייה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (בש"מ 7517/14). בבקשה זו טרם ניתנה החלטה.
בקשת רשות הערעור
10.
לטענת העירייה, הנימוק העומד בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי שגוי, בשים לב לכך שהיא ביקשה להאריך את המועד שנקבע בפסק הדין בשישים ימים בלבד ולא עד אשר יחליט שר הפנים בבקשתה להתיר לה את הגבייה. העירייה מוסיפה וטוענת כי קיימת סבירות גבוהה לכך שתקבל היתר, בשים לב לאמירות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכי אם לא תיענה על ידי שר הפנים בתוך פרק הזמן המבוקש יש בדעתה לפנות בג"ץ בעניין. העירייה טוענת עוד, כי עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי שבקשת ההיתר היא הדרך הראויה שבה עליה לפעול, ועל כן יש לאפשר לה למצות עד תום את ההליך בדרך זו.
11.
בנוסף טוענת העירייה כי בית המשפט המחוזי היה מוסמך להאריך את המועד גם על פי תקנה 43(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים ) המקנה לבית המשפט סמכות לעכב ביצוע החלטה שנתן בטרם הוגש ערעור על החלטה זו.
דיון והכרעה
12.
לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שדין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.
13.
ככל שבקשתה של העירייה נסמכת על תקנה 43(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים, יש לדחותה. הלכה ידועה היא כי עיכוב הביצוע קשור לערעור באופן ישיר, והוא גם נבחן בין השאר על-פי סיכוייו (חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי
586-584 (מהדורה שלישית, 2012)). על כן, לא ניתן לעכב ביצועו של פסק דין שחלף המועד להגשת ערעור בגינו (ככל שלא ניתנה על-ידי בית המשפט הארכת מועד להגשתו).
14.
תוצאה זו נותרת על כנה גם ככל שהעירייה מבקשת להסתמך על סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים שנתן בפסק דין. הבקשה שבפני אינה
עומדת באמות המידה המצמצמות שהותוו בפסיקה לשימוש בסמכות זו, אף כאשר מביאים בחשבון את המאפיינים של בקשה כזו בתחום הציבורי (ראו: בר"מ 10823/07 נור סטאר בע"מ נ' עמותת "פעולה ירוקה" , פסקה 12 (30.12.2007)). לא השתכנעתי מקיומם של שיקולים ציבורים המצדיקים את דחיית המועד שנקבע בפסק הדין, או מכך שלעירייה ייגרם אי-צדק בולט כתוצאה מכך. כל עניינה של הבקשה דנן הוא תקופת הביניים שעד לקבלת החלטתו של שר הפנים, וממילא התוצאות של ההחלטה בה מוגבלות לתקופה זו.
15.
אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תשובת המשיבים, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, ג' בטבת התשע"ה (25.12.2014).
ש ו פ ט ת