בר"מ 8117/17 Rufino De La cruz נ. מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה

1.

הבקשה שבפני, אשר הוגדרה כ"בקשה לצו ביניים", מכוונת לעיכוב ביצועו של פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 12.9.2017 (עמ"ן 26588-01-17, השופטת ר' ברקאי ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית הדין לעררים בתל אביב מיום 1.12.2016 (ערר (ת"א) 3823-16, הדיין מ' זילברשמיד ). הבקשה הוגשה בצידה של בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשים, אזרחי הפיליפינים, שוהים בישראל למעלה מעשרים שנים, מתוכן כ-11 שנים רצופות. כמפורט להלן, המבקשים נכנסו לראשונה לישראל במהלך שנות התשעים, וביום 13.9.1996 נולדה להם בארץ בת משותפת (להלן: הבת ).

3.

המבקשת 2 נכנסה לראשונה לישראל בשנת 1993 באשרת עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, אשר תוקפה הוארך מעת לעת ועד לחודש יוני 1997. בחודש דצמבר 1997 ניתנה לה אשרת עבודה מסוג ב/1 כעובדת משק בית בשגרירות קנדה בישראל, ותוקפה הוארך מעת לעת ועד ליום 1.9.2006. המבקש 1 נכנס לראשונה לישראל בזהות שאולה. בשנת 1999 נכנס לישראל בזהותו האמיתית, באשרת תייר ב/2. בהמשך ניתנה לו אשרת שהייה מסוג ב/1 לצורך עבודה כגנן בשגרירות קנדה בישראל. תוקפה של האשרה הוארך מעת לעת ועד ליום 1.9.2006. להשלמת התמונה יצוין כי במהלך תקופות אלה יצאו המבקשים מישראל מספר פעמים, אולם החל משנת 2006 הם שוהים בארץ ברציפות, לאחר שנכנסו אליה באשרות תייר שתוקפן פקע זה מכבר.

4.

ההליך שבמסגרתו הוגשה הבקשה נסב על סוגית מעמדם של המבקשים בישראל. עם זאת, רבים מן ההליכים הקודמים בעניינם נגעו גם לבתם, מאחר שחלק גדול מהבקשות שהגישו לאורך השנים נגעו לשלושת בני המשפחה ביחד, שכן הבת הייתה באותן שנים קטינה. כיום, הבת היא בגירה, אך חשוב להזכירה כבר בשלב זה, בהתחשב בכך שחלק לא מבוטל מטענותיהם של המבקשים קשורות בבת ובמצבה המורכב. לטענתם, הבת חווה קשיים רגשיים הקשורים לחוסר היציבות במעמד המשפחה בישראל.

5.

לצורך הבקשה שבפני לא אפרט את כלל ההליכים שהתקיימו לעניין מעמדם של המבקשים ובתם. בקצירת האומר, יצוין כי החל משנת 2007 המבקשים הגישו בקשות שונות לקבלת מעמד, תחילה מתוקף החלטת הממשלה 156, שעניינה "הסדר שעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל – תיקון החלטה", ובהמשך באמצעות פניה לוועדה הבינמשרדית למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית ).

6.

הבקשות השונות שהגישו המבקשים נדחו. בפרט יצוין כי ביום 29.4.2015 דחתה הוועדה הבינמשרדית בקשה נוספת שהגישו המבקשים לקבלת מעמד בישראל. המבקשים לא ערערו על החלטה זו, אך בפועל המשיכו לשהות בישראל שלא כדין.

7.

ביום 14.1.2016 הגישה בתם של המבקשים, שבינתיים הפכה בגירה, בקשה להסדרת מעמדה בישראל. בבקשתה היא ציינה כי היא רואה בעצמה ישראלית לכל דבר, וכי היא מקווה, לאחר שתסיים את לימודיה התיכוניים, לקבל תעודת זהות ולשרת בצה"ל. בקשתה של הבת נדחתה ביום 24.2.2016, וביום 1.6.2016 נדחה ערר פנימי שהגישה על כך. ביום 3.7.2016 הגישה הבת ערר על ההחלטה בעניינה לבית הדין לעררים בירושלים. להשלמת התמונה יובהר כי בהמשך ההליכים נמחק הערר תוך שנקבע כי הבת תהיה זכאית להגיש בקשה חדשה למשיבה בתוך 30 יום, וכי במשך תקופה זו לא יינקטו נגדה הליכי אכיפה. בהתאם לכך, ביום 15.6.2017 הגישה הבת בקשה חדשה לוועדה הבינמשרדית – בקשה שעודנה תלויה ועומדת נכון להיום.

8.

ביום 17.11.2016 נעצרו המבקשים על-ידי משטרת ההגירה, וביום 20.11.2016 הוצאו נגדם צווי משמורת וצווי הרחקה. ביום 21.11.2016 הורה בית הדין לביקורת משמורת על שחרורם של המבקשים ממשמורת בתנאים מגבילים, וכן הורה כי המבקשים יעזבו את ישראל ביום 23.11.2016.

9.

המבקשים הגישו ערר על החלטתו של בית הדין לביקורת משמורת, וביום 1.12.2016 נדחה ערר זה. בית הדין לעררים קבע כי החלטת המשיבה להורות על הרחקתם של המבקשים אינה חורגת ממתחם הסבירות, בהתחשב בתקופה הארוכה שבה עשו המבקשים דין לעצמם ושהו בישראל ללא אשרה. כמו כן, בית הדין לעררים ציין כי לא נעלמו מעיניו נסיבות חייה הקשות של הבת, אולם הוסיף כי לא מצא לנכון לעכב את הרחקתם של המבקשים עד להכרעת בית הדין לעררים בירושלים בעניינה של בתם.

10.

המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי. המבקשים טענו כי מצבה הרפואי-נפשי של בתם, שמבקשת למצות הליכים לקבלת מעמד בישראל ונזקקת לתמיכתם, מצדיק את אי הרחקתם מישראל ואף תומך בכך שיינתן להם מתן מעמד שיאפשר את שהייתם בישראל מטעמים הומניטריים.

11.

ביום 12.9.2017 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים, והורה כי המבקשים יעזבו את הארץ עד ליום 15.11.2017. בפסק דינו עמד בית המשפט המחוזי על שיקול הדעת הרחב הנתון לבית הדין לעררים, ובהתאם לכך על היקף ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור. כמו כן, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמבקשים בחרו לעשות דין לעצמם, ולא יצאו את הארץ אף לאחר דחיית בקשתם למעמד. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי כי "אין למערערים [המבקשים – ד' ב' א' ] זכות לקיים חיי משפחה דווקא בישראל", ולפיכך הוסיף כי ככל שיש חשש למצבה הנפשי של הבת או לפירוק התא המשפחתי יכולים המבקשים ובתם לשוב יחדיו לארץ המוצא, משם תנהל את הבת את ההליכים בעניינה.

הבקשה לעיכוב ביצוע והתשובה לה

12.

בבקשה דנן טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם, מבחינת הפגיעה בהם ובבתם. לעניין זה, המבקשים מדגישים כי בתם נולדה, גדלה והתחנכה בישראל כל חייה, דוברת עברית כשפה עיקרית ומשוקעת בחברה ובתרבות הישראלית. הם מוסיפים ומציינים כי בתם עברה בהצלחה את כל בחינות הבגרות והיא אף משתוקקת לשרת בצה"ל כמו חבריה. לעומת זאת, כך נטען, לבת אין כל זיקה לפיליפינים, היא מעולם לא ביקרה שם ואינה דוברת את השפה המקומית. בנוסף לכך, המבקשים מוסיפים פרטים שעניינם הקשיים הנפשיים והרגשיים מהם סובלת בתם, וכן מתייחסים לחוות דעת מומחה שצורפה לבקשה, ובה מומלץ שלא להפרידה מהוריה שכן לא תוכל להתמודד לבדה עם ההמצאות בארץ ללא משפחה תומכת. בחוות הדעת אף צוין כי אין ביכולתה של הבת להתרגל לחיים במדינה חדשה, שהיא מדינה זרה בעבורה – וכי הדבר עלול לגרום לה נזק נפשי בלתי הפיך.

13.

בנוסף, סבורים המבקשים כי סיכויי בקשת רשות הערעור להתקבל גבוהים. לשיטתם, הבקשה חורגת מעניינם הקונקרטי, והיא בעלת השלכות רוחב על משפחות נוספות המתמודדות עם קשיים דומים. לגוף הדברים, המבקשים סבורים שבית המשפט המחוזי לא ייחס את המשקל הראוי לפגיעה הצפויה בזכותם החוקתית לחיי משפחה, כמו גם לפגיעה הקשה בבתם.

14.

ביום 23.10.2017 הוריתי על מתן צו ארעי לפיו המועד האחרון שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לעזיבתם של המבקשים את ישראל יעוכב עד למתן החלטה אחרת, וכן על הגשת תגובה לבקשה מטעם המשיבה.

15.

בתגובתה, טוענת המשיבה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות – הן בשל סיכוייה הדלים של בקשת רשות הערעור שבצדה הוגשה, בהתחשב באמות המידה המצמצמות שנקבעו לעניין זה, והן בשים לב לשיקול של מאזן הנוחות. המשיבה טענה בהקשר זה כי במישור העקרוני החזרתו של אדם למדינת מוצאו אינה מסבה כשלעצמה נזק בלתי הפיך אשר מצדיק את הישארותו בישראל. עוד נטען כי יש לתת משקל לכך שהמבקשים עשו דין לעצמם בכך שנשארו בישראל לאחר שבקשותיהם לקבלת מעמד נדחו.

דיון והכרעה

16.

לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל.

17.

כידוע, בבחינת בקשה לסעד זמני יינתן משקל מיוחד למאזן הנוחות, ובענייננו יש לשקול במסגרתו גם את הנזק שעלול להיגרם לצד שלישי, דהיינו לבתם של המבקשים (ראו: בר"ם 8172/14 חברת מפעלי אנקורי נ' גב' נויה ארז , פסקה 10 (18.12.2014)).

מהבקשה, ובפרט מחוות הדעת שהגישו המבקשים, עולה כי בתם חווה קשיים רגשיים משמעותיים. בפרט, נכתב בחוות הדעת כי אי הוודאות לגבי זהותה, מעמדה בישראל וחיי המשפחה בארץ הביא להחמרה במצבה של הבת, וכי "אין כל אפשרות להפריד בינה ובין הוריה", שהם בלבד מסוגלים לתמוך בה. למעשה, המשיבה לא חלקה על הדברים האמורים ובפרט על ממצאי חוות הדעת.

18.

לכך יש להוסיף, כי מתשובתה של המשיבה עולה כי הוועדה הבינמשרדית צפויה לדון בבקשתה של הבת בדצמבר, דהיינו בחודש הבא. אם כן, קבלת הבקשה לצו ביניים, באופן שימנע את הרחקתם של המבקשים מישראל כל עוד מתנהלים ההליכים בעניין בתם, לא צפויה לעכב את הרחקתם באופן משמעותי – ככל שההחלטה בעניינם תיוותר על כנה.

19.

בהתחשב בכל האמור, השתכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים. אכן, לא בכל מקרה ניתן לומר כי הנזק הצפוי מדחיית בקשה לסעד זמני שמטרתה מניעת הרחקה מישראל הוא בלתי הפיך (ראו והשוו: בר"ם 58/17 מירנדה נ' רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים , פסקה 11 (4.1.2017), וההפניות שם). עם זאת, אין מקרה אחד דומה לחברו, והתרשמתי כי המשמעות של הרחקה מישראל במקרה זה היא בעלת השלכות מיוחדות על המבקשים (ראו: בר"ם 6493/16 פלוני נ' משרד הפנים , פסקה 6 (22.11.2016)). בנסיבות אלה, איני מוצאת מקום לקבוע מסמרות בנוגע לסיכויי הבקשה לרשות ערעור להתקבל.

20.

סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת במובן זה שהמועד האחרון שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לעזיבתם של המבקשים את הארץ יעוכב עד למתן החלטה אחרת.

21.

כמו כן, בכל הנוגע להמשך הטיפול בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים, אני מורה כי המשיבה תגיש הודעה מעדכנת על ההליכים המתקיימים בעניין מעמדה של הבת, ובכלל זה לגבי ההליך בוועדה הבינמשרדית, לא יאוחר מיום 31.12.2017.