בר"מ 812/19חנה נפתלי נ. ועדת הערר לענייני ארנונה כללית עיריית תל אביב

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 26.8.2018 (עמ"ש 41494-01-18, השופט א' יקואל ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב-יפו מיום 23.11.2017 (להלן: ועדת הערר או הוועדה ).

2.

הבקשה שבפני נסבה על חיובם של המבקשים, שהם בני זוג, בארנונה בגין חלקם בהחזקת נכס, המתואר כחנות, בעיר תל אביב-יפו (להלן: הנכס ). בעיקרו של דבר, עמדת המבקשים היא שהנכס אינו ראוי לשימוש כבר משנת 1991, ועל כן יש לבטל כל חיוב ארנונה שהוצא בגינו החל מאותו מועד מכוח ההסדר הקבוע בסעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. השגה שהגישו המבקשים בעניין זה בשנת 2016 נדחתה, ובהמשך לכך הם הגישו ערר לוועדת הערר.

3.

ועדת הערר קיבלה את טענות המבקשים באופן חלקי בלבד. כך, הוועדה קבעה כי החל משנת 2016 הנכס אכן עונה על דרישות סעיף 330, ולפיכך על העירייה להעניק פטור למבקשת החל מתחילת שנת מס זו. בצד זאת, הוועדה סברה שלא הונחה תשתית ראייתית המלמדת שהנכס היה בלתי ראוי לשימוש בין השנים 2016-1991.

4.

המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ואף זה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא מצא עילה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הוועדה. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים לפיה העירייה הפרה חובה אקטיבית שהייתה מוטלת עליה לבדוק את מצב הנכס בשנים שקדמו לשנת 2016, מבלי שקיבלה הודעה שהתייחסה למצבו קודם לכן.

5.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבלו את הקביעות העובדתיות של הוועדה בדבר מצבו של הנכס בעשורים שקדמו לשנת 2016. לשיטתם, כי יש להחיל את מועד הפטור החל משנת 1990, ולכל הפחות מראשית שנת 2008, אז נרשמה המבקשת כמחזיקה בנכס ברישומי העירייה. להשלמת התמונה יובהר כי עד לאותו מועד המחזיקה שהופיעה ברישומי העירייה הייתה חברה הרשומה כבעלת הנכס בטאבו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עניינם של המבקשים נדון באופן מעמיק בפני שתי ערכאות, וקביעותיהן מבוססות על ממצאי עובדה. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – והחלתה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 – אני דוחה את הבקשה.

7.

עד כאן לפי שורת הדין. מצבם האישי הרגיש של המבקשים לא נעלם מעיני, כפי שלא נעלם אף מעיניו של בית המשפט המחוזי, אשר ציין בשולי פסק דינו כי חזקה על המשיבה שתביא בחשבון את שיקולי הנסיבות האישיות של המבקשים "על גילם ומצבם הרפואי, המשפחתי והכלכלי". אין לי אלא להצטרף לדברים אלה, בשים לב לכך שעיקרו של החוב הקיים הוא בהפרשי ריבית.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.