בר"מ 8260-23 בר"מ 8260-23

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 21.9.2023 (עמ"ן 50572-03-23, השופטת א' לוי), ובצדה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר או הוועדה) מיום 12.3.2023, בשני עררים שנדונו במאוחד (עררים 140018402 ו-140020735).

2.מקורה של הבקשה בחיוב ארנונה שהטיל המשיב, מנהל הארנונה של עיריית תל אביב-יפו (להלן: המשיב), על המבקש, עיזבון המנוחה כרימה אבו-חליפה (להלן: המנוחה) בגין שלוש יחידות רכוש ברחוב בן צבי בעיר: נכס למגורים, מחסן, ושטח נלווה (להלן יחד: הנכס). המחלוקת בין הצדדים נסבה על זהות המחזיק בנכס לצורך החיוב בארנונה. לפי רישומי המשיב, המנוחה ירשה את הנכס מבעלה המנוח בשנת 1994 והחזיקה בו עד מותה ביום 11.9.2018, עת הועברה הבעלות בנכס ליורשיה. לשיטת המשיב, המבקש הוא אפוא המחזיק לצרכי תשלום ארנונה. המבקש טוען, מנגד, כי יש להטיל את חיוב הארנונה רק על אחד מבניה של המנוחה, שלאורך השנים החזיק לבדו בנכס וניהל בו את עסקו. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הבן הוכרז פושט רגל בשנת 2017 לאחר שריצה תקופות מאסר בכלא.

3.ביום 14.2.2018 הגישה המנוחה השגה על שומת הארנונה לשנת 2018, שבמסגרתה טענה כי נפלו טעויות בחישוב שטח הנכס. ההשגה נדחתה, וביום 18.3.2018 הגישה המנוחה על כך ערר. בערר היא טענה, לראשונה, כי בנה הוא שהחזיק בנכס כבר משנת 1994. המנוחה הוסיפה וטענה כי היה על המשיב לבדוק באופן אקטיבי מיהו המחזיק בנכס, וכי מחלקה אחרת של העירייה – מחלקת רישוי עסקים – אף ידעה על זהות המחזיק בפועל. מנגד, המשיב טען כי המנוחה נותרה רשומה כמחזיקה בנכס בכוונת מכוון ולא הודיעה כי חדלה מלהחזיק בו.

4.בטרם נדון הערר, הלכה המנוחה לעולמה, ויורשיה נכנסו לנעליה בניהול ההליך.

5.ביום 13.5.2019 המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי עתירה מינהלית כנגד המשיב, במסגרתה ביקש להורות לו להימנע מפעולות של גביה מינהלית בגין חוב הארנונה (לשנים 2019-2018). עתירה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 17.7.2019 (עת"ם 27618-05-19, השופטת הבכירה ר' ברקאי). בית המשפט המחוזי קבע, בין השאר, כי המנוחה הייתה מודעת לחוב הארנונה והעלתה טענות רק ביחס לשטח הנכס, מבלי שראתה לנכון להודיע למשיב כי אין היא מחזיקה בנכס וכי בפועל בנה הוא שמחזיק בו. ערעור שהוגש על כך נדחה על-ידי בית משפט זה ביום 24.6.2020 (עע"ם 6635/19, השופטים ע' פוגלמן, מ' מזוז ו-י' אלרון) תוך שמירת טענות הצדדים ביחס להליכים שנוהלו בינתיים בוועדת הערר, כמתואר להלן.

6.ביני וביני, בחודש יולי 2019 הגיש המבקש השגה שכוונה נגד החיוב בארנונה לשנת 2019, וזו נדחתה ביום 5.8.2019. ביום 9.4.2023 הגיש המבקש ערר על כך, ובמסגרתו חזרה ועלתה הטענה כי בנה של המנוחה הוא שמחזיק בנכס ועל כן יש לחייב אותו בלבד בחוב הארנונה לשנים 2019-2018.

7.ועדת הערר דנה בשני העררים במאוחד, ודחתה אותם. ועדת הערר קבעה כי המבקש מנוע מלהעלות טענת "אינני מחזיק" ביחס לתקופה שעד יום 1.1.2019, שכן זו לא נכללה בהשגה שהוגשה לשנת 2018, אלא רק בערר שהוגש בהמשך. לגופו של עניין, דחתה הוועדה את הערר בנימוק לפיו ברירת המחדל היא חיוב בעל הנכס – המנוחה, והמבקש שבא בנעליה – אלא אם הודיע לעירייה בכתב על מחזיק אחר. בענייננו הדבר לא נעשה, ולפיכך צדק המשיב בכך שהטיל את חיוב הארנונה על המבקש. כן סברה ועדת הערר כי המבקש לא הוכיח שהייתה למשיב "ידיעה קונסטרוקטיבית" בנוגע לזהות המחזיק בנכס, אשר הצדיקה את שינוי זהותו של המחזיק וחיובו בארנונה.

8.המבקש הגיש ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. בעשותו כן הוא שב על טענותיו, והוסיף, כי הבן, ולא המנוחה, הוא שירש את הנכס במקור מאביו המנוח. עוד נטען כי המשיב רשם את המנוחה כיורשת על דעת עצמו, מבלי שהוצגה לו צוואה. עוד טען המבקש כי הבן דיווח על החזקתו בנכס וכי ממילא העירייה ניהלה הליכים כנגד הבן בנוגע לניהול עסק ללא רישיון, כך שהייתה למשיבה ידיעה קונסטרוקטיבית לגבי זהות המחזיק בנכס. בנוסף, המבקש טען כי המשיב סירב להעביר לו מסמכים רלוונטיים, והוועדה לא דנה בכך חרף בקשתו. מנגד, המשיבה טענה כי דין הערעור להידחות, וכי כל מטרתו היא לחמוק מתשלום החוב בהתחשב בכך שהבן הוא פושט רגל.

9.בפסק הדין הנזכר בפתח הדברים, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי סעיפים 326-325 לפקודת העיריות מטילים חובה על בעלים או מחזיק בקרקע או בניין החייבים בארנונה להודיע בכתב לעירייה על חדילתו מהחזקה כתנאי לפקיעת חבותו בארנונה, וכן קובעים כי כל עוד לא נמסרה הודעה כאמור, ימשיך המחזיק המקורי לחוב בתשלום. בנסיבות דנן, המשיב לא קיבל הודעה על שינוי ההחזקה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אין מדובר במקרה שבו ניתן לטעון כי לגורם הממונה על רישום וגביית הארנונה הייתה ידיעה בפועל על שינוי בזהות המחזיק (בהפנותו בעניין זה לבר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.2008) ולעע"ם 2330/21 התחנה המרכזית החדשה בתל אביב נ' עיריית תל אביב יפו (17.7.2022)). בית המשפט המחוזי הדגיש כי ידיעתן של מחלקות אחרות בעירייה על שינוי בזהות המחזיק אינה רלוונטית לטיפול בגביית ארנונה ואינה יכולה להוות תחליף למסירת הודעה כחוק למחלקה המופקדת על כך. בית המשפט המחוזי אף קבע כי חל השתק שיפוטי בנוגע לטענה כי למנוחה כלל לא היו זכויות בנכס, שכן טענה זו מנוגדת לראיות ולדברים שנאמרו, גם על-ידי המנוחה ואף במסגרת הליכים שיפוטיים.

10.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו חוזר המבקש על עיקרי הטענות שטען בערכאות קודמות, ומוסיף כי בית המשפט המחוזי התעלם מראיות שהוצגו לו בנוגע לידיעת המשיב לגבי החזקת הבן בנכס, ואף יישם את הדין בצורה שגויה על נסיבות המקרה. המבקש גם טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו להתעלמותה של ועדת הערר מסוגיית גילוי המסמכים.

11.בבקשה לעיכוב ביצוע, נטען כי במסגרת הליך המתנהל בהוצאה לפועל ביחס לחוב הארנונה, הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים למכירת דירת המגורים של יורשי המנוחה. בנסיבות אלה, כך נטען, מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה.

12.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. זאת, בשים לב לאמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית, בשאלות שהן עובדתיות ויישומיות באופיין (ראו: בר"ם 688/23 קניון העיר תל אביב בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, פסקה 9 (5.2.2023); בר"ם 7598/23 הדר הפודים בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית רמת גן (7.11.2023)). יש מקום להדגיש, כי הבקשה דנן נסבה כל כולה על ממצאים עובדתיים ויישומו של הדין על עניינם הפרטני של הצדדים, וטענותיו של המבקש נדונו ונבחנו לגופן על-ידי הערכאות הקודמות, לרבות הטענה בדבר היותו של הבן מחזיק בפועל בנכס. לא מצאתי, אפוא, שהבקשה מעלה שאלה עקרונית או חשש לעיוות דין, ולפיכך היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ויש לדחותה בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 והחלתה בהליך זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

13.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית עמה אף הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. יצוין כי אינני נוקטת כל עמדה בעניין הליכי ההוצאה לפועל. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.