פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם 8471/21
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשת:
חברת כביש חוצה ישראל בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
עיריית קריית אתא
בקשת רשות לערער על
החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט
מ' רניאל
)
בעת"מ 42532-11-21 מיום 25.11.2021
בשם המבקשת:
עו"ד
תמר מגדל; עו"ד ליהי מרקמן; עו"ד אברהם יורקביץ
בשם המשיבה:
עו"ד אילה סגל-גבסי
בשם משרד התחבורה:
עו"ד רן רוזנברג
פסק-דין
1.
המבקשת היא חברה ממשלתית שהוסמכה בהחלטה 1838 של הממשלה ה-34
"תכנית השקעה רב שנתית לפיתוח התחבורה הציבורית במטרופולינים"
(11.8.2016) לקדם פרויקט להקמה והפעלה של קו רכבת קלה במטרופולין חיפה (להלן:
פרויקט
הרכבת הקלה
או
הפרויקט
). ביום 12.17.2018 פורסמה למתן תוקף תכנית
"תת"ל/56
–– רכבת קלה חיפה
נצרת" אשר סימנה שטח שבתחומי השיפוט של המשיבה כשטח המיועד למתחם תחזוקה
ותפעול של הפרויקט (להלן:
הדיפו
). ביום 9.9.2020
הודיעה המבקשת למשיבה על תחילת ביצוע עבודות בתחומה, וביום 8.3.2021 החלה לבצע
עבודות מקדימות בדיפו. לאחר דין ודברים בין המבקשת לבין המשיבה חתמו הצדדים ביום
27.5.2021 על מסמך שכותרתו "סיכום דברים בעניין הדיפו", שבו הודיעה
המבקשת למשיבה כי נתנה לקבלן מטעמה צו להתחיל בביצוע העבודות המקדימות בדיפו,
ובנוסף התחייבה לשלם למשיבה 11,000,000 ש"ח על חשבון היטלי הפיתוח בתוך 30
ימים (להלן:
סכום ההתחייבות
). ביום 31.5.2021 חתמו הצדדים על מסמך
נוסף שכותרתו "סיכום דברים – דרך גישה זמנית לדיפו" (להלן:
ההסכם
השני
), שבו הגיעו להסכמות ביחס להכשרתה של
דרך גישה זמנית לשטח הדיפו לתקופת ביצוע העבודות המוקדמות בדיפו (להלן:
דרך
הגישה הזמנית
); במסגרת זאת הצהירה המשיבה כי היא
הבעלים של המקרקעין הדרושים לצורך הכשרתה של דרך הגישה הזמנית. על סמך האמור
בסיכום השני, מסרה המשיבה למבקשת את החזקה במקרקעין לצורך סלילת דרך הגישה.
2.
ואולם, המבקשת לא שילמה את סכום ההתחייבות בתום 30 יום. בחלוף שלושה
חודשים, ביום 12.10.2021 הודיעה המשיבה למבקשת כי ככל שהמבקשת לא תשלם את סכום
ההתחייבות עד ליום 17.10.2021, תפעל המשיבה לסגירת האתר והפסקת העבודות, שכן
לטענתה, אפשרה את הכניסה למקרקעין בהסתמך על ההתחייבות להעברת הכספים. בתשובת
המבקשת מיום 13.10.2021 הצהירה כי היא פועלת מול משרד התחבורה על מנת לקבל אישור
להעברת סכום ההתחייבות למבקשת. ביום 2.11.2021 החלה המבקשת בעבודות להכשרת דרך
הגישה בהתאם לאמור בהסכם השני. ביום 10.11.2021 הודיעה המשיבה למבקשת שנוכח הפרת
ההתחייבות לתשלום, היא אינה רשאית לעשות שימוש בדרך הגישה הזמנית עד לתשלום סכום
ההתחייבות. יומיים לאחר מכן, ביום 12.11.2021, חסמה המשיבה את דרך הגישה הזמנית
באופן שאינו מאפשר המשך ביצוע עבודות.
3.
ביום 17.11.2021 עתרה המבקשת לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה נגד
ההחלטה לחסום את דרכי הגישה לדיפו ולהסיר את המחסומים שהוצבו על ידה, ולצד העתירה
הגישה בקשה לצו ביניים המורה למשיבה לעשות כן עד להכרעה בעתירה, וכן להורות כי עד
להכרעה בעתירה המשיבה אינה רשאית לנקוט כל פעולה שמטרתה הפסקת העבודות המוקדמות.
ביום 25.11.2021 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט
מ'
רניאל
) את הבקשה לצו הביניים. בית המשפט עמד
על כך שיש לנקוט בזהירות מקום שבו
מתבקש צו ביניים זהה לסעד העיקרי.
מבחינת שיקולי מאזן הנוחות ציין בית המשפט
שלא הוכח שלמבקשת ייגרם נזק עקב עיכוב העבודות עד להכרעה בעתירה, שכן
טענת המבקשת – שלפיה בכל יום שבו לא
מתבצעות העבודות המוקדמות בדיפו
נגרם לה נזק כספי
בהיקף מוערך של כ-50,000 ש"ח – נתמכה רק באמירתו של ראש אגף ביצוע בחטיבת
רכבת קלה במבקשת, ואולם בית המשפט מצא שעדותו לא ניתנה מתוך ידיעה אישית. בנוסף,
קבע בית המשפט כי אין ממש גם בטענות המבקשת שנוגעות לנזק כלכלי כבד שייגרם למשק
בשל גודש בכבישים בעתיד הרחוק בגין העיכוב בלוחות הזמנים עד להכרעה בעתירה. לעומת
זאת, קבע בית המשפט כי הנזק שייגרם למשיבה כתוצאה ממתן צו הביניים אינו נזק כספי
בלבד, שכן מתו הצו יפגע בזכות הקניין שלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבוע
שסיכויי העתירה מכריעים את הכף לטובת המבקשת.
4.
מכאן הבקשה שלפניי, שלצדה הוגשה גם
בקשה למתן צו עד למתן החלטה
בה . לדברי המבקשת, שגה בית המשפט הן בבחינת מאזן הנוחות, הן בבחינת סיכויי העתירה. אשר למאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי בית המשפט לא נתן
משקל מספק לפגיעה שתיגרם לאינטרס הציבורי כתוצאה מעיכוב העבודות המקדימות, נוכח חשיבותו הלאומית של פרויקט הרכבת הקלה; בנוסף, לטענתה עיכוב העבודות יגרום למבקשת לנזקים כלכליים חמורים וכן לפגיעה בצדדים שלישיים אשר המבקשת התקשרה איתם, דוגמת קבלני ביצוע וספקים. מן העבר השני, טוענת המבקשת שהנזק שייגרם למשיבה הוא כספי בלבד, ולפיכך אין מדובר בנזק בלתי הפיך. אשר לסיכויי העתירה, טוענת המבקשת כי פעולות המשיבה נעשו בהיעדר סמכות, בניגוד לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) ותוך שקילת שיקולים זרים ומשכך סיכויי העתירה גבוהים. בנוסף, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בקביעתו כי יש קושי במתן צו הביניים נוכח החפיפה בין צו הביניים המבוקש לסעד העיקרי, שכן מתן הצו אינו עתיד להכריע בעתירה אלא יש בו כדי לאפשר את העבודות עד להכרעה.
5.
ביום 14.12.2021 הוריתי למשיבה להשיב לבקשה, וכן ביקשתי את עמדת משרד התחבורה. המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. המשיבה מוסיפה וטוענת כי דרך הגישה הזמנית היא קניין פרטי של המשיבה, ולכן נתונה לה זכות לבטל את הרשות שנתנה למבקשת להשתמש בה לאחר שהמשיבה הפרה את התחייבותה כלפיה. כן טוענת המשיבה כי אין ממש בטענות המבקשת שלפיהן המשיבה פעלה בניגוד לתקנות התעבורה, מכיוון שדרך הגישה הזמנית אינה "דרך" כהגדרתה בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ). עוד טוענת המשיבה כי בניגוד לטענת המבקשת, המשיבה לא חסמה את כל דרכי הגישה לדיפו, וכי יש לדחות את בקשתה אף בשל חוסר ניקיון כפיים. המשיבה מדגישה כי יש לתת משקל לכך שהסעדים המבוקשים בעתירה ובצו הביניים זהים, ולכך שהמבקשת לא הצליחה להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.
עמדת משרד התחבורה היא כי יש לקבל את הבקשה, משמאזן הנוחות וסיכויי העתירה נוטים לטובת המבקשת. לטענתו, משמעות חסימת דרך הגישה הזמנית היא עצירת העבודות באתר הדיפו אשר יש בה כדי לעכב את פרויקט הרכבת הקלה לפרק זמן לא ידוע תוך פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי, שכן מניתוח לוח הזמנים של הפרויקט עולה כי הדבר עלול לגרום לדחייה בשלב ההפעלה של הרכבת הקלה. כן טוען המשרד דרך הגישה הזמנית עונה להגדרת "דרך" נוכח ההגדרה הרחבה הקבועה בפקודת התעבורה, ולפיכך לפי תקנות התעבורה לא ניתן לחסום אותה אלא באישור רשות התמרור המרכזית, אישור שלא התבקש ושלא ניתן במקרה דנן – וזאת אף אם מדובר בדרך שהיא קניין פרטי של המשיבה. לפיכך, לשיטת משרד התחבורה, גם שיקולי סיכויי העתירה מוליכים לקבלת הבקשה. בשולי הדברים יוער שכמשתמע מעמדת משרד התחבורה, המדינה אינה צריכה לשאת בסכום ההתחייבות (סעיף 34 לעמדה).
6.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, כמו גם בעמדת משרד התחבורה החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 149(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי , התשע"ט-2018, התשמ"ד-1984 (ותקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. כידוע, השיקול העיקרי בבחינת בקשות מעין אלו הוא מאזן הנוחות (בר"ם 5099/21 אור טיפול וחינוך בע"מ נ' משרד החינוך , פסקה 4 (10.8.2021); בר"ם 4624/21 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' איצר , פסקה 4 (9.8.2021)). סבורני כי במקרה דנן מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערת. אין חולק כי קיים אינטרס ציבורי ברור לאפשר למבקשת להמשיך ולקדם את פרויקט הרכבת הקלה. הן מערעור המבקשת, הן מעמדת משרד התחבורה, עולה כי חסימת דרך הגישה הזמנית יש בה כדי להביא לעיכוב בעבודות בכללותן, נוכח חשיבות העבודות המקדימות בדיפו לקידום הפרויקט (לא נעלמה מעיני טענת המשיבה בהקשר זה, שקיימות דרכי גישה חלופיות לדיפו; אך ראו האמור בהקשר זה בבקשה הרשות לערער, סעיף 47, ואת האמור בעמדת משרד התחבורה, סעיף 15). מן העבר השני, איני סבור כי עלה בידי המשיבה להצביע על שיקולים בעוצמה שיכולה להטות את הכף לטובתה. טענותיה בהקשר זה התמצו, בעיקרם של דברים, בפגיעה שתיגרם לה עקב השימוש שיעשה על ידי המבקשת בשטחה. זאת ועוד, ואף מבלי לקבוע מסמרות בכל הנוגע לסיכויי העתירה, כמתחייב מהשלב הדיוני בו אנו מצויים – אני סבור כי היא מעלה שאלה שראויה לדיון, וזאת בשים לב גם לעמדת משרד התחבורה, שלפיה, פעולת החסימה שמבצעת המשיבה נעשית בחריגה בסמכות. אמנם, הענקת הסעד המבוקש שקולה במובנים מסוימים להענקת הסעד הסופי שמבוקש בעתירה, דבר שאינו נעשה כדבר שבשגרה ( בר"ם
6075/20
ביטון נ' מ"מ מפכ"ל משטרת ישרא ל, פסקה 5 (3.9.2020); בר"ם 9054/18
חזן נ' מערך בריאות העוף, מרחב צפון , פסקה 4 (24.12.2018) ) , אולם נוכח האמור באשר לשיקוליי מאזן הנוחות וסיכויי העתירה, מצאתי כי אלה מטים את הכף לטובת המערערת וכי יש להיעתר לבקשה למתן צו ביניים.
סוף דבר: מצאתי לקבל את הערעור ולהורות על מתן צו ביניים שיאסור על המשיבה מלחסום את דרכי הגישה לדיפו ועל הסרת המחסומים שהוצבו על ידה עד להכרעה בעתירה.
המערערת תפקיד עד ליום 12.1.2022 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה כתב התחייבות עצמית שאינה מוגבלת בסכום (ככל שכתב התחייבות כזה לא הופקד). לא תבוצע ההפקדה עד למועד האמור – יפקע תוקפו של צו הביניים .
המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסך 8,000 ש"ח ובהוצאות משרד התחבורה בסך 5,000 ש"ח.
ניתן
היום, כ"ט בטבת התשפ"ב (2.1.2022).
ש ו פ ט