בר"מ 8820/05 המועצה המקומית יבנאל נ. הרב אריה פרקש

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט נ' ממן ), מיום 31.8.05, אשר הורה על הוצאת צו מניעה האוסר על המבקשת לייעד חלק מבית ספר ממלכתי דתי הקיים ביישוב יבנאל לקבוצת תלמידים של היישוב המשתייכים לקהילת ברסלב.

המבקשת היא המועצה המקומית יבנאל (להלן: המועצה ), אשר בתחומה פועל בית ספר ממלכתי-דתי בן שמונה כיתות לימוד בשם "חב"ד" (להלן: בית הספר ). ילדי קהילת ברסלב המתגוררים ביישוב יבנאל למדו עד כה במסגרת נפרדת, ובמבנה אחר, באחריותה של עמותת "קהילת היכל הקודש ברסלב". לטענת המבקשת, המבנה האחר אינו כשיר עוד לשמש כבית ספר והוא מסוכן לשלום התלמידים. לפיכך, החליט ראש המבקשת לפצל את בית הספר לשניים, ולמסור לקהילת היכל הקודש ברסלב ארבע כיתות. כנגד החלטה זו עתרו המשיבים 1-2 לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, בטענה כי ההחלטה אינה חוקית ואין לקיימה. משרד החינוך, המשיב 3, תמך בעמדה זו.

ביום 31.8.05 הורה בית המשפט לעניינים מינהליים, לבקשת המשיבים, על הוצאת צו מניעה כאמור, ודחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע צו המניעה. ביום 5.9.05 ניתנו נימוקי בית המשפט. בית המשפט קבע כי מסירת רכוש המועצה לגוף כלשהו הוא פעולה משפטית הצריכה להיעשות על פי החלטת המועצה, בהתאם לדיני הקניין ולדיני המנהל התקין. כמו כן, על ההחלטה לבוא ממניעים הנוגעים בדבר ולשם השגת תכלית רלוונטית. בית המשפט קבע, כי לכאורה, ההחלטה הנדונה לא עמדה במרבית הקריטריונים הללו ועל כן, לכאורה דינה להתבטל. עוד נקבע, כי לא הוכח שהשיקול החינוכי נבדק כראוי. בית המשפט ציין, אמנם, כי הסעד הזמני נותן, למעשה, למשיבים שבפנינו את מרבית מבוקשם, אולם בנסיבות העניין מצא כי אין מנוס משמירת המצב הקיים.

ביום 15.9.05 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בבקשתה העלתה המבקשת טענות רבות כנגד החלטת בית המשפט קמא. טענתה העיקרית של המבקשת היא כי משמעות מתן צו המניעה הזמני הנה, למעשה, מתן פסק דין בעתירה כולה, בשלב מוקדם ביותר של ההליך. הבקשה התבססה גם על החובה לדאוג למקום לימודים בטוח לכלל התלמידים, על שלילת הזכות לחינוך מילדי קהילת ברסלב ביישוב, על קיומן של כיתות ריקות בבית הספר ועל העדר פיתרון אחר לתלמידי קהילת ברסלב. המבקשת אף טענה לחוסר תום לב של המשיבים, בהגישם את העתירה יומיים בלבד לפני פתיחת שנת הלימודים, בעוד שעל קיום התכנית ידעו זמן רב קודם לכן.

עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת גם בקשה לעיכוב ביצועו של צו המניעה. לטענת המבקשת, סיכויי בקשת רשות הערעור טובים, והנזק שייגרם למבקשת ולתלמידי קהילת ברסלב ביבנאל אם לא יעוכב ביצוע צו המניעה יהיה רב, בבחינת "את הנעשה אין להשיב". לעומת זאת, כך טענה, המשיבים ממילא אינם עושים שימוש בכיתות הריקות, ולכן לא ייגרם להם כל נזק מעיכוב ביצועו של צו המניעה.

בתגובתם לבקשה טוענים המשיבים 1-2 כי יש לדחותה, ראשית, מהטעם שהוגשה בקשה דומה לביטול צו המניעה הזמני לבית המשפט קמא, וטרם ניתנה החלטה בבקשה. לפיכך, לא ראוי כי בית משפט זה ידון בבקשה עוד בטרם ניתנה בה החלטת בית המשפט קמא. שנית, טוענים המשיבים כי המבקשת פועלת בעניין זה בחוסר תום לב, וכי היא מונעת משיקולים פוליטיים בלבד. לטענתם, עלות שיקום המבנה בו למדו עד כה תלמידי ברסלב דומה היא לעלות פיצול בית הספר, ועל כן היה על המבקשת לפעול לשיקום המבנה האחר על מנת למצוא פיתרון ראוי לבעיה. עוד נטען, כי עיכוב ביצוע צו המניעה ופיצול בית הספר יוביל לסגירתו, שכן פתרון דומה כבר נוסה בעבר ללא הצלחה, דבר שאף הוביל לעזיבתם של ילדים רבים. המשיבים טוענים כי ממילא אין כיום כיתות פנויות בבית הספר ועל כן אין אפשרות ממשית לקיים את ההחלטה נגדה ניתן צו המניעה. לבסוף, מכחישים המשיבים את טענת המבקשת, לפיה השתהו עם הגשת העתירה אף על פי שידעו כבר קודם לכן על קיום התכנית לפיצול בית הספר. לטענת המשיבים, רק ביום 29.8.05 נודע להם על כוונת ראש המועצה לפצל את בית הספר, משראו את עובדי המועצה מקימים גדר חיץ בתוך שטח בית הספר.

משרד החינוך - המשיב 3 – מוסיף ומציין בתגובתו לבקשה, כי דין הבקשה להידחות על הסף בהעדר עילה, שכן הטעם העיקרי שבבסיס הבקשה לרשות ערעור הנו מצבו הרעוע של המבנה האחר. עם זאת, מבדיקת משרד החינוך עולה כי עמותת "קהילת היכל הקודש ברסלב" הציגה למשרד החינוך אישורים בדבר תקינות המבנים, אשר ניתנו על ידי מנהל בטיחות וכן מפקחת להנדסת הסביבה במשרד הבריאות. בנסיבות אלה, לטענת המשרד, הטענה כי לא ניתן לפתוח את שנת הלימודים במבנים הרגילים אינה מבוססת ודינה להידחות. הימנעות המבקשת מהצגת עובדות אלה עולה, לטענתו, כדי חוסר ניקיון כפיים, אשר גם בו יש כדי להצדיק את דחיית הבקשה. יתרה מכך, לטענת משרד החינוך, עמותת "קהילת היכל הקודש ברסלב" היא עמותה המעניקה חינוך פרטי, והרשות המקומית אינה מחויבת לסייע לה, לרבות בדרך של הקצאת מבנים, וממילא גם לא התקיימו התנאים הנדרשים לשם ביצוע הקצאה שכזו. בנסיבות אלה מבקש המשיב 3 כי נחייב את המבקשת בתשלום הוצאות.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. המבקשת לא הראתה עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית המשפט קמא למתן צו המניעה. מהחומר שהובא בפניי עולה, כי המבקשת נמנעה במכוון מפריסת המידע הרלוונטי במלואו, ובו האישורים השונים אשר ניתנו לפעולת בית הספר של עמותת "קהילת היכל הקודש ברסלב", וכן את עובדת הגשתה של בקשה דומה לבית המשפט קמא. מקובלת עלי טענת המדינה, כי בנסיבות אלו, היה באי גילוי הפרטים הרלוונטיים משום חוסר ניקיון כפיים, המצדיק, כשלעצמו, לדחות את העתירה.

אף לגופו של העניין, אין למבקשת כל עילה המצדיקה את עיכוב ביצועו או ביטולו של צו המניעה. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי על פני הדברים יש להותיר את המצב הקיים על כנו ולא לאפשר בו שינויים. ראשית, הובהר מהודעת המשיב 3 כי בית הספר של ילדי "קהילת ברסלב" לכאורה במצב תקין, ומכל מקום, ניתן יהיה להביאו למצב כזה. שנית, מדובר בבית ספר של עמותה המעניקה חינוך פרטי, שאין על הרשות חובה להקצות לה מבנים. יתרה מזו, לכאורה לא התקיימו התנאים המחויבים להקצאת המבנה המבוקש. לבסוף, וזה העיקר, ביטול צו המניעה עלול להביא למצב של הכרעה בעתירה לגופה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא, המצדיק את התערבותנו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תשלם למשיבים שכר טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ₪ - 7,500 ₪ למשיבים 1-2, וכן 7,500 ₪ למשיב 3.