בר"מ 89/17 הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה נ. קציעה גיוין ו- 5 נוספים

1 .

בפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 10.12.2016 (עמ"ן 14040-12-15, עמ"ן 29411-01-16 ו-עמ"ן 25955-12-15, השופט ר' סוקול ), שהוגשה בד בבד עם שתי בקשות רשות ערעור שהוגשו על פסק דין זה. בפסק הדין מושא הבקשות קיבל בית המשפט המחוזי ערעורים על החלטתה של ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה מחוז חיפה מיום 1.11.2015 (להלן: ועדת הערר ).

רקע רלוונטי והליכים קודמים

2.

המשיבים 3-1 בשני התיקים מושא הבקשה מתוארים כקבוצות של בעלי חלקות מקרקעין המצויים באזור מדרום לעיר חדרה, (להלן: החלקות ). החלקות מצויות בעיקרן בתחום שיפוטה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה, היא המבקשת בבר"ם 89/17 והמשיבה 4 בבר"ם 322/17 (להלן: הוועדה המקומית חדרה ), ובחלקן הקטן בתחום שיפוטה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שרונים, היא המשיבה 5 בבר"ם 89/17 ובבר"ם 322/17 (להלן: הוועדה המקומית שרונים ). להשלמת התמונה יצוין כי נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתחבורה ותשתיות בע"מ, האמונה על הטיפול בדרכים במדינה, היא המבקשת בבר"ם 322/17 והמשיבה 4 בבר"ם 89/17 (להלן: נתיבי ישראל ) .

3.

כבר כעת יצוין כי מעורבותה של נתיבי ישראל בהליכים נובעת מהוראותיו של סעיף 119ד(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק ). מכוחו של סעיף זה ועדות מקומיות המחויבות בתשלום פיצויים בגין אישור "תכנית דרך", כהגדרתה בחוק, משופות בשיעור של 70% מסכום הפיצוי על-ידי הגוף שהגיש את התכנית.

4.

ביום 7.9.2005 פורסמה למתן תוקף תכנית המתאר הארצית תת"ל 3 4/6, אשר כוללת הוראות של תכנית מפורטת המתווה את הכביש המוכר ככביש מספר 9 (להלן:

התכנית ). ערב פרסומה של התכנית הייתה מוכרזת חטיבת הקרקע שבה כלולות החלקות כקרקע חקלאית. במסגרת התכנית שונה יעוד החלקות מייעוד חקלאי לייעוד של "דרך" ול"אזור מגבלות בניה". בנוסף לכך, לצורך קידום התכנית הפוגעת נדרשה הפקעה של חלק מהחלקות ולשם כך פורסם צו הפקעה על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943.

5.

בעקבות פרסומה של התכנית הגישו המשיבים תביעות לפיצוי בגין פגיעה במקרקעין בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בתביעות נטען כי התכנית גרמה לירידה בערך החלקות כתוצאה משינוי הייעוד. מרבית התביעות הוגשו לוועדה המקומית חדרה. תביעה נוספת, שנסבה על שטח מסוים בחלקה אחת בבעלותם של המשיבים 2 בשני התיקים דנן (להלן:

קבוצת רויכמן ), הוגשה לוועדה המקומית שרונים.

6.

שתי הוועדות המקומיות דחו את תביעות הפיצויים בקבען כי עוד טרם אישורה של התכנית אושרו תכניות מתאר אחרות אשר מהן ניתן היה ללמוד כי יעוד המקרקעין שונה מחקלאות ל"דרך".

7.

המשיבים 3-1 הגישו עררים על ההחלטות לדחות את התביעות לוועדת הערר. ביום 20.9.2010 קבעה ועדת הערר כי הגם שכביש מספר 9 אוזכר בתכניות מתאר קודמות, הן לא כללו הוראות שאפשרו את ביצועו בפועל, ולכן אין מקום לשלול כל טענה בדבר פגיעה בערך החלקות בעקבות אישורה של התכנית. בהמשך לכך, החליטה ועדת הערר למנות את השמאי אייל יצחקי כ"שמאי מכריע" (בהתאם לדין שקדם לתיקון מס' 84 לחוק התכנון והבניה) על-מנת שיקבע את ירידת הערך של החלקות בגין התכנית (להלן: השמאי המכריע ).

8.

חוות דעתו של השמאי המכריע הוגשה ביום 21.3.2013 (להלן: השומה המכרעת ). חוות דעת זו עסקה במספר סוגיות, אך לענייננו די בכך שאדרש להתייחסותה לשאלה של קביעת שוויו של אבדן הפוטנציאל לשינוי יעוד של החלקות כתוצאה מפרסומה של התכנית. השמאי המכריע ציין כי בחינה השוואתית של עסקאות שבהן נמכרו קרקעות חקלאיות באזור הרלוונטי מעלה כי המחירים ששולמו בעסקאות אלה עבור קרקע חקלאית היו גבוהים מהמחיר שהיה צפוי להשתלם בגינן אילו היה המחיר נקבע על סמך שווי המקרקעין כגורם יצור חקלאי בלבד. השמאי המכריע הסביר תופעה זו בקיומו של פוטנציאל כללי לשינוי תכנוני שיביא להשבחת החלקות בטווח הרחוק. השמאי המכריע הבהיר כי הפוטנציאל האמור אינו נובע מתכנית קונקרטית המצויה בשלבי הכנה, אלא ממדיניות התכנון הכללית במדינת ישראל ועתודות הקרקע הפתוחות המוגבלות בה. השמאי המכריע הוסיף כי "גם ציפיה לא קונקרטית ועמומה בקרקע חקלאית היא בעלת השפעה כלכלית ממשית בהווה, לנוכח שיעור ההיוון המקובל לקרקע חקלאית, שהוא נמוך מאד ביחס לנכסי מקרקעין אחרים". בסיכומו של דבר, השמאי המכריע קבע כי לצורך חישוב שווי החלקות יש להתחשב בפוטנציאל לשינוי תכנוני עתידי שהיה גלום במחירי המקרקעין שנמכרו בעסקאות דומות. בסופו של דבר קבע השמאי המכריע, על פי העקרונות האמורים, את הפגיעה בכל אחת ואחת מהחלקות. השמאי המכריע העריך כי שווי החלקות במצב הקודם לקרקע שאינה מצויה בהשפעת תיקון 42 לתמ"א 3 או תמ"א 22 היה כ-100,000 שקל לדונם (בחלקות ממערב לכביש 4) ו-130,000 שקל לדונם (בחלקות ממזרח לכביש 4) ועל בסיס שווי זה קבע את סך כל ירידת הערך של החלקות בסך של כ-24,473,000 שקל.

9.

הוועדה המקומית חדרה, הוועדה המקומית שרונים ונתיבי ישראל הגישו עררים על השומה המכרעת לוועדת הערר. עיקר הטענות בעררים נגע לאופן שבו קבע השמאי המכריע את שווי החלקות במצב התכנוני הקודם, ובאופן ספציפי לכך שהשומה המכרעת הביאה בחשבון את הפוטנציאל הכללי לשינוי הייעוד בקביעת שווי החלקות במצב הקודם.

10.

ב יום 1.11.2015 קיבלה ועדת הערר את העררים וקבעה כי יש מקום להתערב בשומה המכרעת בכל הנוגע לקביעת הפוטנציאל התכנוני לשינוי יעוד. ועדת הערר קבעה כי על מנת להתחשב בציפייה לשינוי יעוד, המשפיעה על ערך המקרקעין, יש להשתכנע כי מדובר בציפייה סבירה המבוססת על "הליך תכנוני ממש", להבדיל מציפייה כללית וערטילאית לשינוי יעוד המקרקעין. בהמשך לכך, ועדת הערר קבעה כי על החלקות לא חלה כל תכנית קונקרטית שהייתה באותה עת בשלב תכנון או הכנה כלשהם, ולפיכך הגיעה למסקנה כי אין להתחשב לצורך חישוב שווי החלקות במצב הקודם בפוטנציאל לשינוי יעוד. ועדת הערר קבעה אפוא כי בהתעלם מהפוטנציאל ה"עמום" לשינוי יעוד, שווי החלקות בתאי השטח ששונו לייעוד לדרך במצב הקודם היה 45,000 שקל לדונם, ובהתאם לכך נקבע כי שווי הפיצוי הכולל הוא כשבעה מיליון שקל.

11.

המשיבים 3-1 הגישו שלושה ערעורים על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, והדיון בהם אוחד. בערעורים נטען כי ועדת הערר שגתה בכך שהפחיתה משווי החלקות את הערך שאותו יחסה לפוטנציאל הכללי לשינוי יעוד, וכי הפיצוי שנפסק אינו משקף את שווי השוק של החלקות.

12.

בית המשפט המחוזי קיבל ערעורים אלה. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להתערב בהחלטתה של ועדת הערר במובן זה שייקבע כי שווי החלקות במצב שקדם לתכנית הפוגעת הוא כפי שנקבע בשומה המכרעת. בית המשפט המחוזי קבע כי, ככלל, בעת עריכת השומה יש להתחשב במלוא ערך המקרקעין בשוק החופשי גם אם שווי השוק מבוסס על ציפיות כלליות הנסמכות על התנהגות צפויה של הציבור ועל ההנחה הכללית לפיה יעודן של קרקעות המצויות בקרבת אזורים מיושבים עשוי להשתנות. בצד זאת, בית המשפט המחוזי קבע חריג לכלל זה לפיו יש להתעלם מציפיות לשינוי יעוד שהן "ספקולטיביות" גרידא, או כאשר ברור כי מחיר השוק הושפע מפעילות ספקולטיבית של מאן דהוא. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהשומה המכרעת משקפת עקרונות אלה. האופן שבו חושב שווי החלקות בשומה המכרעת, כך נקבע, מוביל להענקת פיצוי מלא למשיבים בגין הפגיעה בחלקות שבבעלותם, בעוד התעלמות ממחירי השוק משמעה הענקת פיצוי חלקי בלבד שאין בו כדי להשיב את המצב לקדמותו. על בסיס קביעות אלה הורה בית המשפט המחוזי כי הפיצוי למשיבים ייעשה לפי טבלת חישוב הפיצויים שנקבעה בשומה המכרעת.

הבקשות לעיכוב ביצוע

13.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו כאמור שתי בקשות רשות ערעור – על-ידי הוועדה המקומית חדרה (בר"ם 89/17) ונתיבי ישראל (בר"ם 322/17). בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגישה הוועדה המקומית חדרה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. בהמשך הדברים הצטרפה נתיבי ישראל לבקשה שהגישה הוועדה המקומית חדרה לעיכוב ביצוע, על נימוקיה. מלכתחילה, הבקשה של הוועדה המקומית חדרה כוונה לעיכוב מלוא התשלום שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אולם, בשלבים מתקדמים של ההליך עדכנה הוועדה המקומית חדרה שהיא נכונה לשלם למשיבים 3-1 חלק מסכום הפיצוי שנפסק, כפי שיפורט בהמשך הדברים. בשלב זה יוצגו טענות הצדדים כפי שהועלו בכתבי בית הדין שהוגשו לבית המשפט.

14.

הוועדה המקומית חדרה טוענת בבקשה לעיכוב ביצוע כי שני השיקולים החולשים על בקשות לעיכוב ביצוע – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – מטים את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

15.

באשר לסיכויי הערעור, הוועדה המקומית חדרה טוענת כי אלה טובים בשים לב לכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי סותר, כך נטען, שורה ארוכה של פסקי דין שבהם נקבע כי לצורך קביעת שוויים של מקרקעין במסגרת תביעה לפי סעיף 197 לחוק אין מקום להתחשב בקיומה של ציפייה כללית לשינוי יעוד אשר אינה מבוססת על הליך תכנוני קונקרטי. הוועדה המקומית חדרה הוסיפה כי, למעשה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מורה על תשלום פיצוי מכספי ציבור רק בשל "משאלת לב" שהייתה למשיבים 3-1 כי בעתיד החלקות יופשרו לבנייה.

16.

באשר למאזן הנוחות, הוועדה המקומית חדרה טוענת כי עלות הפיצוי הכוללת שבה עליה לשאת יחד עם נתיבי ישראל עומדת על מעל 27 מיליון שקל, ולכן ביצוע פסק הדין כרוך בנטל כבד מבחינת הקופה הציבורית. כמו כן, הוועדה המקומית חדרה טוענת כי החלק הארי של בעלי החלקות הם אנשים פרטיים, ומכאן שעלול להתעורר קושי לגבות את הכספים שישולמו בחזרה אם הערעור יתקבל. לעומת זאת, כך נטען, אין חשש של ממש כי אם יידחו בקשות רשות הערעור הרשויות לא יוכלו לשאת בתשלום הפיצויים.

17.

בהחלטתי מיום 3.1.2017 הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו כן, הוריתי למשיבים להגיב לבקשת עיכוב הביצוע.

18.

בתגובתה מיום 15.1.2017 טוענת קבוצת המשיבים 1 בשני התיקים (להלן: קבוצת גיוין ) כי דין הבקשה להידחות. באשר לסיכויי הערעור, קבוצת גיוין טוענת כי אלה הם "אפסיים" בשים לב לאמות המידה המחמירות לקבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ולכללי ההתערבות המצמצמים בקביעות בנושאים שמאיים. לגופם של דברים, קבוצת גיוין טוענת כי השומה המכרעת שאומצה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי היא מפורטת, מנומקת ומבוססת על עקרונות שמאיים מקובלים. לטענתה של קבוצת גיוין, השומה המכרעת אינה מביאה בחשבון כל רכיב ספקולטיבי אלא משקפת את שווי השוק של החלקות לפי השוואה לעסקאות מכר של מקרקעין דומים. קבוצת גיוין מוסיפה וטוענת כי למעשה קיים כבר מעשה בית דין ביחס לשאלת שוויין של החלקות ערב כניסתה לתוקף של התכנית. זאת, כך נטען, בשים לב לעובדה ששומות שכללו קביעות דומות לאלה שנקבעו בשומה המכרעת אומצו בפסקי דין שונים בהליכים נוספים שנסבו על אותן חלקות. באשר למאזן הנוחות, קבוצת גיוין טענה כי הבקשה נסבה על פסק דין כספי, ומכאן שאין כל חשש כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כמו כן, קבוצת גיוין הצביעה על כך שההליכים לקבלת הפיצוי בגין התכנית הפוגעת מתנהלים כבר שנים ארוכות באופן שמסב לנוגעים בדבר נזקים ועגמת נפש.

19.

בתגובתה מיום 2.10.2017 טענה גם קבוצת המשיבים 3 (להלן: קבוצת מטעי לאה ) כי דין הבקשה להידחות. קבוצת מטעי לאה טענה בתגובתה כי הוועדה המקומית חדרה לא ביססה בתשתית ראייתית איתנה את טענתה באשר לכך שיהיה קשה להיפרע מהמשיבים 3-1. קבוצת מטעי לאה הוסיפה וטענה כי סכום הפיצויים הכולל שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כולל גם סכום שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, ואף סכום זה טרם שולם.

20.

להשלמת התמונה יצוין כי היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ ) הודיע ביום 29.1.2017 על התייצבותו בבקשות רשות הערעור בתיקים שבכותרת בהתאם לסעיף 1 לפקודת סדר הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. ביום 5.7.2017 הוגשה העמדה מטעם היועץ, שבה נטען כי קיימת הצדקה לתת רשות ערעור בתיקים דנן ואף לקבל את הערעור במובן זה שהפיצוי יינתן בהתאם להחלטתה של ועדת הערר. במישור העקרוני הבהיר היועץ כי לעמדתו, ככלל, אובדן פוטנציאל תכנוני כללי אינו מגבש, כשלעצמו, פגיעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ועל כן גם אינו מקים עילה לפיצוי לפי סעיף זה. לשיטת היועץ, אפילו יש מקום להכיר באובדן פוטנציאל כפגיעה עצמאית בתכונות המקרקעין, הכרה זו צריכה להיות מוגבלת למקרים שבהם הפוטנציאל מתגבש באמצעות תכנית קונקרטית שהגיעה לשלבי אישור סופיים. ראוי להוסיף כי היועץ הודיע על התייצבותו בשני תיקים נוספים, בר"ם 2666/17 ובר"ם 10212/16, שבהם מתעוררות שאלות דומות לתיקים דנן.

21.

עוד ראוי לציין כי הוועדה המקומית שרונים לא הגישה בקשת רשות ערעור מטעמה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עם זאת, בתשובתה לבקשות רשות הערעור שהוגשו ציינה הוועדה המקומית שרונים כי היא מצטרפת לבקשות ולעמדתו של היועץ, ומכאן שלעמדתה יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנה את החלטתה של ועדת הערר. מעבר לתשובתה זו לבקשות רשות הערעור, הוועדה המקומית שרונים לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע מטעמה ואף לא הגישה התייחסות נוספת לשאלה האם יש לעכב את תשלום הכספים.

החלטתי מיום 24.10.2017 והתפתחויות נוספות

22.

בהחלטתי מיום 24.10.2017 הוריתי לוועדה המקומית חדרה ולנתיבי ישראל להבהיר האם הן חולקות על החובה לשלם את סכומי הפיצוי שנקבעו לטובת המשיבים 3-1 בהחלטתה של ועדת הערר מיום 1.11.2015 , והאם יש טעם לכך שסכומים אלה לא ישולמו עוד בטרם תינתן הכרעה בבקשת רשות הערעור. כמו כן, באותה החלטה הוריתי לוועדה המקומית שרונים ול קבוצת רויכמן להבהיר האם הוועדה המקומית שרונים שילמה את כספי הפיצויים שנקבעו לזכותה של קבוצת רויכמן בהחלטות שניתנו בערכאות הקודמות (בשים לב לכך שהיא לא הגישה בקשת רשות ערעור מטעמה וממילא לא עתרה לעכב את ביצוע פסק הדין, כמפורט לעיל).

23.

בתשובתה מיום 30.10.2017 ציינה נתיבי ישראל כי היא אינה חולקת על החובה לשלם את סכומי הפיצוי שנקבעו בהחלטתה של ועדת הערר למשיבים 3-1, אולם הדגישה כי הדין מטיל עליה חובת שיפוי בלבד כלפי הוועדות המקומיות, ומכאן שלשיטתה היא אינה חבה בתשלום כלשהו למשיבים 3-1.

24.

בתשובתה מיום 5.11.2017 הבהירה הוועדה המקומית חדרה כי היא אינה חולקת על החובה לשלם את סכומי הפיצוי שנקבעו בהחלטתה של ועדת הערר, ולפיכך הודיעה כי בכוונתה לשלם למשיבים 3-1 כספים אלה. בצד זאת, היא ביקשה כי יינתנו לה 30 ימים להסדרת התשלום, וכי בית המשפט יורה לנתיבי ישראל לשפות אותה בתוך 30 ימים מיום התשלום בפועל.

25.

באשר לתשלום הפיצוי על-ידי הוועדה המקומית שרונים לקבוצת רויכמן, הצדדים הודיעו (בהודעות מיום 31.10.2017) כי הם הגיעו להסכמה דיונית לפיה "שרונים תשלם למשיבים 2 את סכום הפיצויים אשר אינו שנוי במחלוקת בתוך 30 ימים מיום קבלת דרישה בכתב לעשות כן, וזאת בלא לפגוע בזכויות המשיבים לטעון כל טענה בעניין עצם עיכוב ביצוע פסק דין" (סעיף 2 להודעה מטעם הוועדה המקומית שרונים. נוסח דומה הוצג בסעיף 3 להודעה מטעם קבוצת רויכמן). בהקשר זה הוסיפו וטענו משיבי קבוצת רויכמן בהודעתם כי אין כל מקום לעכב את תשלום הפיצוי בכללותו בשים לב לכך שהוועדה המקומית שרונים כלל לא הגישה בקשת רשות ערעור מטעמה.

דיון והכרעה

26.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל באופן חלקי, כמפורט להלן.

27.

כפי שעולה גם מהחלטתי מיום 24.10.2017, המחלוקת בין הצדדים בהליכים דנן נסבה על היקף הפיצוי שלו זכאים המשיבים 3-1 מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין התכנית הפוגעת. בצד זאת, ראוי לדקדק ולומר כי בעת הזאת שוב אין מחלוקת עקרונית בין הצדדים באשר לעצם החובה לפצות את המשיבים 3-1 בסכום כלשהו. זאת ניתן ללמוד מן הסעד האופרטיבי שהתבקש בשתי בקשות רשות הערעור, ולפיו יש להורות על כך שהחלטתה של ועדת הערר מיום 1.11.2015 תיוותר על כנה. למעשה, הוועדה המקומית חדרה ונתיבי ישראל הבהירו בהודעות מטעמן במפורש כי הן לא חולקות על החובה לשלם את הפיצויים שנקבעו בהחלטתה של ועדת הערר, והוועדה המקומית חדרה אף הודיעה על כוונתה לשלם כספים אלה. אשר על כן, אינני רואה טעם כלשהו לעיכוב תשלום הפיצויים בהיקף שנקבע בהחלטתה של ועדת הערר, בהיעדר מחלוקת בין הצדדים על חובת התשלום של פיצויים אלה.

28.

שונים הם פני הדברים ביחס להפרש בין הפיצוי שנפסק בהחלטתה של ועדת הערר לבין סכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. הפרש זה הוא הביטוי המעשי של המחלוקת המשפטית בין הצדדים ביחס לשאלת ההתחשבות בפוטנציאל התכנוני של החלקות שאינו קשור לתכנון קונקרטי באזור. מבלי לנקוט עמדה לגופו של עניין אציין כי סוגיה זו מצריכה בירור. בנוסף לכך, יש ממש אף בטענות שהועלו על-ידי הוועדה המקומית חדרה לעניין מאזן הנוחות, ובכלל זה כי מדובר בסכומי כסף גבוהים (ראו והשוו: בר"ם 6468/15 רשות שדות התעופה נ' צפריה מושב עובדים (15.10.2015)). אשר על כן, אני סבורה כי מכלול השיקולים מטה את הכף לעבר בחירה בעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, במובן זה שיעוכב תשלום הפיצוי שחורג מסכומי הפיצוי שנקבעו בהחלטתה של ועדת הערר שעומדת ביסוד הבקשה. כמו כן, יעוכב תשלום הוצאות המשפט שנקבעו בערכאות הקודמות.

29.

אני נעתרת לבקשתה של הוועדה המקומית חדרה מיום 5.11.2017 לשלם את סכומי הפיצוי שנקבעו בהחלטתה של ועדת הערר בתוך 30 ימים מיום החלטתי זו. בצד זאת, אין מקום להחלטות נוספות בהליך זה בכל הנוגע למישור היחסים שבין הוועדה המקומית לבין נתיבי ישראל.

30.

מכל מקום, כפי שהבהרתי בהחלטתי מיום 1.11.2017, ולמען הסר ספק, אין בהחלטה דנן כדי לעכב את חובתה של הוועדה המקומית שרונים לשלם את סכומי הפיצוי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת בהיעדר בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה מטעמה ובכפוף לכל הסכמה אחרת בין הצדדים (בהמשך לאמור בפסקה 25 לעיל).

31.

לאחר שהסתיים הטיפול בהחלטה זו ובטרם חתימה הגיעה לשולחני בקשה מטעם קבוצת מטעי לאה. בקשה זו כוונה לכך שצו הארעי עליו הוריתי בהחלטתי מיום 3.1.2017 לא יחול על כספי ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים הנמנים עם קבוצה זו. ההחלטה דנן מייתרת את הדיון בבקשה. עם זאת, למען הסר ספק אציין כי לאחר שעיינתי בבקשה לא ראיתי טעם לשנות מקביעתי בפסקה 28 לעיל לפיה תשלום הוצאות המשפט שנקבעו בערכאות הקודמות יעוכב.

32.

סוף דבר: הבקשות לעיכוב ביצוע מתקבלות באופן חלקי, כמפורט לעיל, עד להחלטה אחרת של בית משפט זה. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 3.1.2017 מבוטל בזאת. בשים לב למיהותן של המבקשות, אינני רואה צורך לחייב אותן בהמצאת ערבות להבטחת נזקיהם של המשיבים.