פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם 8900/17
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש:
יוסף סייג
נ ג ד
המשיב:
מנהל הארנונה עיריית תל אביב יפו
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום
27.9.2017 בעמ"ן 66471-01-17 שניתן על ידי כבוד השופט ש' שוחט
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 27.9.2017 (עמ"ן 66471-01-17, השופט ש' שוחט ). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר ) מיום 15.11.2016.
רקע והליכים קודמים
2.
המחלוקת בין הצדדים נסבה על חיובי ארנונה בסך של כ-27,000 שקלים ששלחה עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ) למבקש ביחס לנכס הנמצא ברחוב התקווה בעיר (להלן: הנכס ). לגרסת המבקש, דרישת התשלום ביחס לחיובים אלה נשלחה אליו בשנת 2012 כאשר הוא היה בעיצומו של הליך פשיטת רגל, ודרישת תשלום נוספת נשלחה אליו בשנת 2014 לאחר שקיבל הפטר. כבר עתה יצוין כי המבקש טוען שבמהלך השנים שעליהן נסב החיוב הנכס לא הוחזק על-ידו, אלא על ידי כונס נכסים.
3.
ביום 6.8.2014 פנה המבקש במכתב שבו דרש כי הליכי הגבייה נגדו יבוטלו וכי רישומי החוב שלו יימחקו מן הטעם שהוא לא החזיק בנכס במועדים הרלוונטיים (להלן: הפנייה הראשונה ). המכתב הופנה אל "עיריית תל אביב – לידי מנהל הארנונה" אך בפועל נשלח בפקס למנהל הגבייה של העירייה ולא למנהל הארנונה. הפנייה לא נענתה.
4.
בהמשך לכך, ביום 22.9.2014 פנה המבקש במכתב נוסף ובו ביקש כי פנייתו הראשונה תקבל מענה. גם מכתב זה הופנה אל "עיריית תל אביב - לידי מנהל הארנונה" ואף הוא נשלח באמצעות פקס.
5.
ביום 17.9.2015 פנה המבקש במכתב שלישי שמוען ל"מנהל הארנונה ולמנהל גבייה", זו הפעם במסירה אישית. ביום 25.10.2015 נענתה הפנייה האמורה על ידי נציגת אגף הגבייה בעירייה בכך שחיוביו של המבקש ביחס לנכס עומדים בעינם ועליו להסדירם.
6.
בשלב זה, הגיש המבקש ערר לוועדת הערר. ביום 15.11.2016 דחתה ועדת הערר את הערר על הסף בקבעה כי אין לראות בפנייה הראשונה של המבקש למשיב השגה שהוגשה כדין – בהתחשב בכך שנעשתה כשנתיים לאחר המועד שנקבע להגשת השגה בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר ), וכן משום שנשלחה בפקס למנהל הגבייה של העירייה ולא למנהל הארנונה. ועדת הערר הוסיפה כי גם מבחינה תוכנה, הפנייה הראשונה נסבה על ביטול הליכי הגבייה, ולא על קביעת החיוב עצמו שהיא בסמכותו של מנהל הארנונה. לבסוף, ועדת הערר ציינה כי הערר שהגיש המבקש מתייחס לשנים עברו, וכי נוכח עיקרון סופיות השומה אין מקום ליתן לו להעלות טענות אלה כעת.
7.
המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתה האמורה של ועדת הערר. המבקש טען כי היה מקום לראות בפנייה הראשונה השגה, וכי אף היה מקום לקבוע שהשגה זו התקבלה לאחר שלא נענתה בתוך 60 יום, בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 4 לחוק הערר.
8.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והורה על כך שהמשיב ידון בהשגה לגופה.
9.
בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם הפנייה הראשונה של המבקש למשיב לא נשאה את הכותרת "השגה", אולם עיון בתוכנה מלמד שזו אכן השגה, בהתחשב בכך שהיא מעוררת באופן מפורש טענה של "אינני מחזיק". בית המשפט המחוזי הוסיף כי הגם שהפנייה לא נשלחה למנהל הארנונה ישירות, אין לדחותה מטעם זה, וכי ניתן היה לצפות מהגורם בעירייה שקיבל אותה להפנותה לגורם הנכון ואף להודיע על כך לפונה. חובה זו, כך נקבע, חלה על עובדי העירייה בהיותם עובדי ציבור ומכוח החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן: חוק סדרי המינהל ). במקרה דנן, הוסיף בית המשפט המחוזי, מסקנה זו מתחזקת בשים לב לכך שהפנייה מוענה באופן מפורש למנהל הארנונה, הגם שנשלחה למספר הפקס של אגף הגביה.
10.
יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה יש להפעיל בנסיבות העניין את סעיף 4 לחוק הערר ולקבוע כי מכוח סעיף זה תיחשב ההשגה ככזו שהתקבלה. בית המשפט המחוזי קבע כי תנאי להפעלתה של "הסנקציה" המעוגנת בסעיף 4 לחוק הערר הוא שהוגשה השגה כדין, ועל כן לא נכון להפעילה מקום שההשגה הוגשה בשיהוי ניכר (ובמקרה דנן, כשנתיים לאחר קבלת הודעת התשלום). בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינו של המבקש לדיון בפני המשיב, שישיב לפנייה לגופה ומבלי שתעמוד לו טענת שיהוי כנגד המבקש. זאת, בהתחשב בהלכה הקובעת כי אם התקבלה השגה אצל מנהל הארנונה והוא השיב לה מבלי להעלות טענת שיהוי, הוא מנוע מלהעלות טענה זו בהמשך (בהפניה לבר"ם 901/14 ויקטור נ' עיריית חיפה (6.7.2014)).
בקשת רשות הערעור
11.
הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובאופן יותר ספציפי מכוונת כנגד הסעד שניתן בו. בעיקרו של דבר, המבקש טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי ההשגה התקבלה מכוח הוראת סעיף 4 לחוק הערר. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי מקום שנפל שיהוי בהגשת ההשגה אין מקום להחיל את הוראת סעיף 4 לחוק הערר, ומוסיף כי זוהי קביעה תקדימית הפוגעת בזכויותיו. על כן, לשיטת המבקש, קיימת הצדקה ליתן לו רשות ערעור לבית משפט זה.
12.
לגוף הדברים, המבקש טוען כי החלטתה של ועדת הערר התקבלה מבלי שהתקיים דיון בפניה, ועל כן כלל לא היה מקום לקבוע כממצא עובדתי כי ההשגה במקרה זה הוגשה בשיהוי. בהקשר זה טוען המבקש כי כבר בשנת 2012 פנה הנאמן שפעל מטעמו במסגרת הליכי פשיטת הרגל למשיב והודיע לו כי המבקש אינו מחזיק בנכס ועל כן אין מקום לחייבו בתשלום הארנונה, ולפיכך כלל לא נפל שיהוי בהתנהלותו.
דיון והכרעה
13.
לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. ה מדובר בבקשה ב"גלגול שלישי", שעל קבלתה חלות אמות מידה מצומצמות, בשים לב למאפייניה הקונקרטיים, ובכלל זה לאופיו של הטריבונל שהכריע במחלוקת בערכאה הראשונה ומידת מומחיותו (ראו: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל (1.5.2012); בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נ' גרמנוב , פסקאות 14-13 (23.9.2012); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 600 (מהדורה שלישית, 2012)). זאת ועוד: שאלות יישומיות מתחום הארנונה אינן מקימות על-פי רוב עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו: בר"ם 1114/14
יוסף נ' עיריית באר שבע , פסקה 13 (13.4.2014); בר"ם 5691/16 אברהם כהן ויצמן (1986) בע"מ נ' עיריית אשדוד , פסקה 10
(19.7.2016)).
14.
בחינת הבקשה על רקע אמות המידה האמורות מובילה למסקנה כי אין מקום להיעתר לה. בית משפט זה קבע בעבר כי כאשר השגה אינה עומדת בדרישות סעיף 3 לחוק הערר אין לראותה כהשגה שהחליט מנהל הארנונה לקבל עקב היעדר תשובה במועד לפי סעיף 4 לחוק הערר (ראו: עע"ם 1024/10 מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמא (2.8.2012)). לאמיתו של דבר, פסק דינו של בית המשפט המחוזי אך יישם הלכה זו על נסיבות המקרה דנן. למעלה מן הצורך אציין כי לשיטתי, בקביעתו של בית המשפט המחוזי גלום היגיון לא מבוטל. כידוע, חוק הערר נועד להבטיח את קיומו של מנגנון יעיל ומהיר עבור האזרח לבירור סכסוכי ארנונה, שהם עובדתיים במהותם (ראו: עע"ם 3440/12 עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ , פסקה 12 (2.6.2014) (להלן: עניין מכשירי תנועה )). על רקע זה נקבע בו כי השגה על חיוב בארנונה תוגש למנהל הארנונה בתוך תקופה של תשעים ימים על ידי הנישום, ומנהל הארנונה ישיב לה בתוך ששים ימים, ואם לא השיב בתקופה זו – יראוהו כאילו החליט לקבל את ההשגה. נראה אם כן, מבלי לקבוע מסמרות, כי במקרה שבו ההשגה לא הוגשה במסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 3 – ואף זמן רב לאחר שזו חלפה – אין עוד הצדקה להפעיל את המנגנון האמור הכולל סעד חריף יחסית. בשים לב לכך, אני סבורה כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בנסיבות העניין היא מאוזנת ואין מקום להתערב בה, לא כל שכן בגלגול שלישי.
15.
לא אוכל לסיים מבלי להצטרף להערותיו של בית המשפט המחוזי באשר לציפייה מן הרשות "לנתב" את הפנייה המוגשת אליה לייעודה. הדבר מתחייב מהוראת סעיף 2ב לחוק סדרי המינהל, ואף משיקולים כלליים של הגינות ויעילות. בהקשר זה הערתי בעבר בעניין מכשירי תנועה כי "מן הראוי שהכתובת המדויקת למשלוח ההשגה תצוין על גבי ההודעה הנשלחת לנישום, כדי לצמצם מראש מחלוקות הנוגעות לאופן משלוח ההשגה... על מנהל הארנונה לפרסם באופן ברור מהי דרך הפנייה אליו כך ש'תימנע טענה באשר לגלגוליהם של מסמכים בתוך הרשות, דבר שאינו אמור להיות מעניינו של האזרח'" (שם, בפסקה 13).
16.
סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, ו' בטבת התשע"ח (24.12.2017).
ש ו פ ט ת