בר"מ 9013/20 אילן למדן נ. מנהל הארנונה של עיריית ירושלים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 9.12.2020 (עמ"ן 51465-09-19, השופט ר' וינוגרד ). בית המשפט המחוזי דחה בקשה לבטל פסק דין שנתן ביום 4.11.2020 בערעורים שהוגשו על החלטותיה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן: ועדת הערר ) מיום 16.6.2019 ומיום 16.3.2020.

2.

מקורה של הבקשה שבפני במחלוקת בין המבקש, בעלים של נכסים במתחם "מולטימרקט" בירושלים (להלן: הנכסים ), למשיב, מנהל הארנונה של עיריית ירושלים ביחס להיקף חיוב הנכסים בארנונה. בתמצית ייאמר כי התב"ע החלה באזור קובעת לנכסים ייעוד של "תעשיה מלאכה ואחסנה". בפועל, החל בשנת 2016 חויבו הנכסים בארנונה לפי סיווג "משרדים שירותים ומסחר". משלב זה ואילך החלה התדיינות משפטית בין הצדדים בנושא הסיווג, שאין צורך להידרש לכל פרטיה. יוער כבר עתה כי המבקש אינו מיוצג לאורך כל שלבי ההליכים המשפטיים שניהל.

3.

בהקשר הנוכחי, די יהיה בכך שאציין כי בשנת 2018 דחה המשיב את ההשגה שהגיש המבקש על חיובו בארנונה, ובשלב זה הוא הגיש ערר בנושא. ביום 16.6.2019 ועדת הערר קיבלה את הערר, וקבעה כי הנכסים יסווגו בסיווג של "תעשיה" (להלן: ההחלטה הראשונה ). בהמשך, גם בשנת 2019 דחה המשיב את השגתו של המבקש על חיובו בארנונה, ואף על כך הוא הגיש ערר שבו טען כי הוא זכאי לפטור מלא מתשלום מאחר שהנכסים אינם ראויים לשימוש. ביום 16.3.2020 דחתה ועדת הערר את הערר, וקבעה כי יש לחייב את המבקש בארנונה בגין הנכסים בסיווג "תעשיה" (להלן: ההחלטה השניה ).

4.

המשיב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתה הראשונה של ועדת הערר (עמ"ן 51465-09-19), ואילו המבקש הגיש ערעור על החלטתה השניה (עמ"ן 35948-05-20). שני הערעורים נדונו במאוחד. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש כי ערעורו של המשיב הוגש באיחור, ולכן דן בערעורים לגופם. בפסק הדין שנתן קבע בית המשפט המחוזי כי דין שני הערעורים להתקבל במובן זה שהתיק יושב לוועדת הערר לצורך הכרעה בשאלות עובדתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלת סיווגם של הנכסים.

5.

ביום 1.12.2020 המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול של פסק דינו מן הטעם שערעורו של המשיב הוגש, כך לטענתו, באיחור. בהחלטה שעליה נסב ההליך שבפני, דחה בית המשפט המחוזי בקשה זו בקבעו כי "טענות ערעוריות מעין אלה יש להפנות לערכאת הערעור".

6.

הבקשה דנן נסבה על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען, בתמצית, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על תרמית מצד באת-כוח המשיב ביחס למועד שבו הומצאה לו ההחלטה הראשונה של ועדת הערר.

7.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. טענות המבקש אינן מעלות כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. כמו כן, מעיון בפסק דינו כמו גם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא התרשמתי שמתן רשות ערעור דרוש כדי למנוע עיוות דין, וזאת מבלי לגרוע מאי-הנחת הסובייקטיבית שחש המבקש, שכאמור אינו מיוצג. לפיכך, בהתאם לסעיף 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – והחלתה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 – אני דוחה את הבקשה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.