בר"מ 9313/06 חלימה עיד נ. שר הפנים

המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור

על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב) למחוק מחמת חוסר סמכות עניינית את עתירתם.

בהמשך הגישו הצדדים בקשה מוסכמת למחיקת בקשת רשות הערעור. אני נעתרת לבקשת המחיקה, כפי שעוד יפורט, אך כדי שהמחיקה לא תתפרש שלא כהלכה ראיתי לנכון לפרט.

העובדות וההליכים

1.

המבקש 2 נשוי למבקשת 1 שהיא אזרחית ישראל. המבקשים הגישו לבית המשפט לענינים מינהליים עתירה מינהלית נגד סירובו של המשיב (שר הפנים) ליתן למבקש 2 רישיון לישיבת קבע בישראל. בעתירה נטען כי מאחר שמדובר בבקשה לרישיון לישיבת קבע על פי הוראות חוק הכניסה לישראל יש לבית המשפט לענינים מינהליים סמכות לדון בעניין.

2.

בטרם נערך דיון בעתירה הגיש המשיב בקשה למחיקת העתירה על הסף בהיעדר סמכות עניינית. המשיב טען כי בקשת המבקש 2 לקבלת מעמד בישראל היא מכוח חוק האזרחות ועל כן העתירה אינה נכללת בגדר העניינים הנתונים לסמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים. המשיב הוסיף כי ניסוח הסעדים המבוקשים בעתירה אין בו כדי להועיל שהרי סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים איננה נקבעת על פי מבחן הסעד אלא לפי מהות העניין.

3.

בית המשפט קיבל את בקשת המשיב ומחק את העתירה. בית המשפט קבע כי אין לו סמכות "לדון בכל זכות הנובעת מחוק האזרחות" וכי בעניין המבקשים "אין מדובר בהליך על פי חוק הכניסה לישראל, אלא על פי חוק האזרחות".

על החלטה זו של בית המשפט הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

הבקשה

4.

המבקשים טענו כי טעה בית משפט קמא כאשר מחק את עתירתם מחמת חוסר סמכות עניינית. המבקשים הדגישו כי בעתירתם ביקשו הם אך סעד של רישיון לישיבת קבע ולא אזרחות. לטענתם, הסעד של רישיון לישיבת קבע, גם אם מקורו בהליך המדורג שנקבע על פי חוק האזרחות, מצוי בגדרי סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ולכן לא היה מקום למחוק את עתירתם. המבקשים הוסיפו כי בית המשפט לענינים מינהליים טעה ביישום הלכת סלאמה

(בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו (5) 950 (2002)) וכן צירפו הם פסיקה של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים אשר מקבל לטענתם את הגישה כי לבית המשפט לענינים מינהליים נתונה הסמכות העניינית לדון בעתירה כל עוד הסעד המבוקש בה הוא על פי הוראות חוק הכניסה לישראל וזאת גם מקום שהבקשה לקבלת מעמד מקורה למעשה בחוק האזרחות (עת"מ (מינהליים י-ם) 621/04 גימלפרד נ' משרד הפנים

(פסק דין מיום 6.5.2005) (השופט י' נועם); בש"א 71773/03 (מינהליים י-ם) גימלפרד נ' משרד הפנים (החלטה מיום 11.9.2003) (השופטת מ' ארד)). המבקשים ציינו כי מאחר שיש מחלוקת בין בית המשפט לענינים מינהליים בירושלים לבין בתי משפט אחרים החורגת מעניינם, מוצדק ליתן להם רשות ערעור ולהכריע במחלוקת.

דיון

5.

בקשת רשות הערעור הוגשה לכאורה בטעות במובן זה שהמבקשים היו רשאים להגיש ערעור (בזכות) ולא נדרשו הם לבקש רשות. שקלתי לראות את הבקשה ככתב ערעור ואולם, כידוע, בטרם ניתן לראות בקשת רשות ערעור שהוגשה בטעות ככתב ערעור יש מקום ליתן למשיב הזדמנות להביע את התנגדותו לכך. על כן, החלטתי ביום 7.1.2007 כדלקמן:

בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיב למחוק את עתירת המבקשים על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. בית המשפט הכתיר את החלטתו כ"החלטה" והמבקש הגיש בקשת רשות ערעור "לפי סעיף 12(ב)(3א) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים".

כידוע סיווג החלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" אינו נגזר מכותרת ההחלטה (ראו ע"א 4540/04 מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך

(מיום 14.9.2006, פסקה 6)) אלא הוא נגזר ממהותה של ההחלטה כאשר השאלה היא ככלל האם

"נסגר התיק" או שמא נותר לבית המשפט עניין נוסף לדון בו (רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (מיום 17.8.2006, פסקה 4)).

בענייננו בית המשפט החליט למחוק את העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ובכך "נסגר התיק". מדובר אפוא לכאורה ב"פסק דין" עליו יש ערעור בזכות ולא נדרשת רשות.

המבקש אומנם הפנה לסעיף 12(ב)(3א) המדבר על "החלטה בענין סמכות ענינית" אלא שסעיף זה חל על "החלטה אחרת" בענין סמכות עניינית. דהיינו, כל אותן החלטות בהן בית המשפט המינהלי קובע כי יש לו סמכות עניינית או במילים אחרות כל אותן החלטות הדוחות

בקשות למחיקה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית (שם; כן ראו בר"ם 657/03 עיריית רהט נ' אלפראונה , פ"ד נז (3) 26 שניתן עוד בטרם הוסף לחוק סעיף 3א המוזכר לעיל). החלטות שכאלו הן החלטות ביניים "קלאסיות" שאינן

מסיימות את ההליך (ראו והשוו בר"ם 7026/06 פארח נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת (מיום 15.11.2006, פסקה 8)). בענייננו לעומת זאת הבקשה למחוק את ההליך על הסף מחוסר סמכות עניינית התקבלה וההליך בבית משפט קמא הסתיים.

לפיכך נראה לכאורה שהבקשה לרשות ערעור הוגשה בטעות וניתן לראותה ככתב ערעור אלא שלשם כך, נוכח תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 יחד עם תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 יש ליתן למשיב הזדמנות להביע את עמדתו בעניין.

תגובת המשיב בעניין תוגש תוך 7 ימים ולאחר מכן אחליט בדבר המשך הטיפול בבקשה.

6.

ואולם חלף הגשת תגובה, כאמור בהחלטתי, הגישו בעלי הדין את הבקשה המוסכמת למחיקת בקשת רשות הערעור המוזכרת בראשית הדברים. בבקשה נמסר כי "שני הצדדים הסכימו, כי הבקשה למתן רשות ערעור תימחק ללא צו להוצאות, וכי העותרת תגיש תחתיה עתירה לבג"ץ באותו עניין ומאותם נימוקים שהועלו בעתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים. נבהיר, כי המדינה סבורה, כפי שטענה במסגרת העתירה המנהלית, כי הסמכות העניינית לדון בעניין נתונה לבג"ץ". כמו כן נמסר בבקשה כי "כאשר תוגש העתירה לבג"ץ יסכים המשיב למתן פטור מאגרה למבקשים במסגרת העתירה לבג"ץ, בהתאם לתקנות". לבסוף ביקשו הצדדים כי האגרה ששולמה במסגרת בקשת רשות הערעור תושב בהתאם לתקנות.

7.

נוכח בקשתם המוסכמת של בעלי הדין אני מורה על מחיקת בקשת רשות הערעור ללא צו להוצאות. האגרה תושב למבקשים בהתאם לתקנות. ואולם, כדי שהמחיקה לא תתפרש שלא כהלכה מבקשת אני להדגיש כי אין בהחלטתי זו כדי להביע כל עמדה בשאלת הערכאה המוסמכת לדון בעניינם של המבקשים ואף לא בחילוקי הדעות שנתגלעו בפסיקה (שחלקה אוזכרה על ידי המבקשים) בהקשרים קרובים.