פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
9381/12
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשים:
1. וינסה קבאסאג
2. מרעי אל שניטי
נ ג ד
המשיב:
משרד הפנים
בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית
המשפט לעניינים מינהליים מחוזי ירושלים מיום 12.12.2012 ומיום 18.12.2012
בעת"ם 24510-12-12 שניתנו על ידי כבוד השופט ד' מינץ
בשם המבקשים:
עו"ד גיא ברנד
בשם המשיב:
עו"ד אודי איתן
פסק-דין
1.
בפני
בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט
לעניינים מנהליים (עת"מ 24510-12-12, השופט
ד' מינץ
) שניתנו
ביום 12.12.2012 וביום 18.12.2012. בהחלטות אלו נדחו בקשותיהם של מרעי אלשניטי
(להלן:
המבקש
) וויסנטה קבאסאג (להלן:
המבקשת
) ליתן צו
ביניים שיורה למשרד הפנים (להלן:
המשיב
) שלא לעצור, לשים במשמורת או להרחיק את המבקשת מישראל,
עד אשר יינתן פסק דין בעתירה שהגישו לבית המשפט קמא להסדרת מעמדה של המבקשת
בישראל.
2.
בתמצית, העובדות שביסוד הבקשה הן אלו: המבקשת, אזרחית
הפיליפינים, נכנסה לישראל בשנת 2002 באמצעות אשרת שהייה מסוג ב/1 על מנת שתוכל
לעבוד בסיעוד. משפחתה – בעלה וילדיה – מתגוררת בפיליפינים. לאחר שפגה אשרת השהייה
של המבקשת היא ניסתה להסדיר את מעמדה בישראל באמצעות בקשה למקלט מדיני, אך בקשתה
נדחתה (ראו: עת"ם 29725-01-11, השופט
ק' ורדי
). יצוין כי
במרבית התקופה שחלפה מאז פגה אשרת השהייה של המבקשת היא שהתה בישראל שלא כדין.
3.
המבקש נישא בשנת 1985 לנג'אח שניטי, גם היא בעלת רישיון לישיבת
קבע בישראל ולשניים נולדו 10 ילדים. לטענתו, הוא "פרוד" מאשתו ואינו
מצוי עימה ביחסים אינטימיים מזה 10 שנים. לטענת המבקשים, הם נמצאים בקשר זוגי החל
משנת 2006, ובשנת 2008 אף עברו להתגורר יחדיו.
4.
המבקשים מעוניינים להסדיר את מעמדה של המבקשת בישראל מכוח הקשר
הזוגי הקיים ביניהם. על כן, הם פנו למשיב בשנת 2011 בבקשה להתחיל בהליך מדורג
לקבלת מעמד בישראל לבני זוג שאינם נשואים. בתחילה, הם נענו כי בקשתם לא תיבחן, מן
הטעם שתושב קבע, להבדיל מאזרח, אינו זכאי להגיש בקשה לקבלת מעמד מתוקף חיים
משותפים עם בן זוג (ללא נישואין). רק לאחר שפנו שוב, נמסר להם כי הם אמנם יכולים
להגיש בקשה מסוג זה, אך בקשתם עתידה להידחות משום שהמבקש אינו אזרח ישראלי.
5.
בהמשך לכך, ביום 23.10.2011 הגיש המבקש בקשה ליתן למבקשת מעמד
בישראל. הבקשה הושתתה הן על טעמים הומניטאריים והן על טעמים שעניינם החיים
המשותפים שהם מקיימים, לטענתם. לבקשה צורף תצהיר של אשתו לפיו היא והמבקש אמנם
נשואים מזה 25 שנים, אך אין ביניהם יחסי זוגיות והם לא גרים ביחד. היא הוסיפה
והצהירה כי היא אינה מוכנה להתגרש מהמבקש מפני שהדבר יסב לה עלבון ויפגע בכבודה,
אך מכירה ביחסי המבקשים וילדיהם אף מבקרים את השניים בדירתם. באותו יום ממש נערך
למבקש שימוע. מן המסמכים עולה כי בשימוע ציין המבקש כי הוא נמצא בביתה של אשתו בכל
יום, מפרנס אותה ו"דואג לכל מחסורה", אך אינו ישן אצלה. הוא הוסיף
והסביר כי הם אינם רוצים להתגרש מתוך התחשבות בילדיהם.
6.
ביום 15.1.2012 דחתה לשכת רשות האוכלוסין במזרח ירושלים את
הבקשה שהגישו המבקשים, בהתבסס על המלצתה של הוועדה הפועלת באותה לשכה (מיום
24.10.2011). בהמלצה נקבע כי המבקשים אינם עומדים בתנאי הסף הקבועים בנוהל, בהתחשב
בכך שהמבקש אינו אזרח ישראלי אלא תושב קבע; וכן שלא נמצאו טעמים הומאניטאריים
המצדיקים את קבלת הבקשה (כך שאין להעביר את עניינה של המבקשת לוועדה הבין-משרדית
שדנה בעניינים חריגים והומניטאריים).
7.
ערעור של המבקשים על ההחלטה לראש ענף אשרות ומעמד במטה רשות
האוכלוסין נדחה ביום 26.2.2012, ועל כך הם הגישו השגה לוועדת ההשגה לזרים
בירושלים. גם ההשגה נדחתה. הנימוק המרכזי שניתן לדחיית ההשגה היה עובדת נישואיו של
המבקש לאישה אחרת, שממנה נובע כי הוא מקיים אורח חיים של ביגמיה דה-פקטו. בנוסף
הסתמכה הוועדה על כך שהמבקשת שוהה בארץ שלא כדין זמן רב. לעומת זאת, קבעה הוועדה
כי אין לדון בטענה לפיה המבקשים לא עומדים בתנאי הסף של הנוהל, וזאת לנוכח פסק
הדין בעת"מ 25821-03-10
מכון
ירושלים לצדק בע"מ נ' משרד הפנים ירושלים
(19.7.2006)
(להלן: עניין
מכון
ירושלים
) שקבע כי המשיב לא ידחה בקשות לקבלת מעמד לבני זוג תושבי
קבע שאינם נשואים רק מפני שהם אינם אזרחי ישראל.
8.
המבקשים הגישו עתירה לבית המשפט קמא כנגד החלטות אלה, וביקשו
להורות למשיב לאפשר למבקשת להתחיל בהליך מדורג לרכישת מעמד בתוקף היותה בת זוג של
ישראלי. כן התבקש בית המשפט קמא לתת צו ביניים נגד נקיטת פעולות אכיפה נגד המבקשת
עד אשר יסתיים הבירור בעתירה. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט קמא עוד באותו יום
(12.12.2012). בית המשפט קמא קבע כי המערערת שוהה בישראל שלא כדין וכי היחסים בין המבקשים
לא הוכחו. בית המשפט קמא ציין כי אם עתירת המבקשים תתקבל, למבקשת לא יהיה כל קושי
לשוב לישראל. בסופו של דבר, בית המשפט קמא התלה את פעולות האכיפה נגד המבקשת ב-21
יום על מנת שתוכל להתארגן לעזיבתה. בהמשך הגישו המבקשים בקשה נוספת למתן צו ביניים
וצירפו לה תצהיר של חברם השוטר שהביע נכונות להעיד על כנות הקשר ביניהם. גם בקשה
זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא (18.12.2012).
9.
בקשת רשות הערעור שבפני מופנית כנגד החלטותיו של בית המשפט קמא
בבקשה למתן צו ביניים.
10.
לטענת המבקשים, בית המשפט קמא לא יכול היה לקבוע שהקשר ביניהם אינו
כן או שאינם מנהלים משק בית משותף, לאחר שגורמי משרד הפנים עצמם לא התבססו על טעם
זה. לטענתם, הם חולקים מערכת יחסים זוגית משנת 2006 ומתגוררים יחד משנת 2008.
11.
עוד טוענים המבקשים כי סיכויי העתירה שהגישו הם גבוהים. המבקשים
מצביעים על כך שההליך בעניינם לא היה תקין, בין השאר מן הטעמים הבאים: בתחילת הדרך
לא התאפשר להם לקבוע תור להגשת בקשה; השימוע של המבקש נערך ללא מתורגמן; לא התקיים
ראיון עם שניהם יחד; הטענה בדבר ביגמיה נטענה לראשונה רק בשלב הדיון בוועדת ההשגה.
כן טוענים המבקשים כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי המבקשת תוכל לשוב מהפיליפינים
בכל עת. לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי יש לדחות את הטענה כי יחסיהם מהווים
ביגמיה, בשל הבעייתיות בגירושי המבקש וכי די בכך שהוא "פנוי" מהותית.
בנוסף סבורים המבקשים כי הרחקת המבקשת מישראל קודם למיצוי זכויותיה המשפטיות תפגע
באופן בלתי מידתי בזכותו של המבקש לחיי משפחה, ועל כן, גם מאזן הנוחות נוטה לצידם.
12.
המשיב, מצידו, סבור כי דין הבקשה להידחות. לשיטתו, סיכויי העתירה
להתקבל הם נמוכים. מדיניות המשיב היא להתיר מערכת יחסים זוגית כאשר הזר והישראלי
"פנויים". מהשימוע שנערך למבקש הוכח כי הוא מנהל מערכת יחסים כפולה – הן
עם המבקשת והן עם אשתו. בנוסף טוען המשיב כי המבקשת הגישה בקשה לחיים משותפים רק
בחודש יולי 2011, למרות שמערכת היחסים ביניהם החלה כמה שנים לפני כן. כן מציין
המשיב כי המבקשת השתהתה בהגשת בקשותיה לקבלת מעמד בישראל ושהתה בישראל תקופה לא
מבוטלת שלא כדין. המשיב מוסיף וטוען כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים מאחר
שהם לא הוכיחו כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך אם המבקשת תורחק לפיליפינים.
13.
ביום 27.12.2012 הוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשת הערעור, וכן
הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על הרחקת המבקשת מהארץ עד אשר תינתן החלטה
אחרת.
14.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה שהונחו בפני הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והערעור הוגש, ובהמשך לכך כי יש לקבל את הערעור.
15.
הדיון בבקשה למתן צו ביניים נעשה בשים לב לשיקולים שעניינם סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. בעיקרו של דבר, אני סבורה כי בעת הזו, לאחר שהמבקשת שוהה בישראל זה 11 שנה, מאזן הנוחות נוטה לטובתה. גם אם הרחקתה מישראל היא הפיכה (ואיני בטוחה שזה המצב), בנסיבות העניין, היא עלולה להסב למבקשת לנזק כלכלי, רגשי וחברתי. באשר לסיכויי העתירה יש לתת את הדעת על העובדה, שמבלי לקבוע מסמרות, היא מעוררת לכאורה שאלות ראויות לדיון. אכן, השיקול של התנגדות למערכות יחסים ביגמיות הוכר בבית משפט זה בהקשרים דומים כשיקול סביר (ראו והשוו: בג"ץ 5291/05 אזברגה נ' משרד הפנים (26.10.2005); עע"מ 369/07 אבו נאב נ' משרד הפנים (23.12.2009), בפסקה 9; עע"מ 6024/11 אלסעודי נ' משרד הפנים (25.12.2012), בפסקאות 15-14). אולם, בכך אין כדי לייתר בחינת שאלות נוספות שעשויות להתעורר כגון אופן ההתייחסות למצבים שבהם אדם אינו יכול להתיר את נישואיו (מבלי לחוות דעה אם אלה הם פני הדברים במקרה דנן); ההבחנה שיושמה במקרה זה, לפחות בתחילת הדרך, בין אזרחים ותושבי קבע ועוד.
16.
אשר על כן הערעור מתקבל. המשיב לא ינקוט בפעולות אכיפה נגד המערערת עד למתן פסק הדין בעת"מ 24510-12-12. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ה בשבט התשע"ג (5.2.2013).
ש ו פ ט ת