בר"מ 965/12 רחל ציביאק באמצעות בנה דוד ציביאק נ. עיריית ת''א -יפו

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט א' שהם ) מיום 24.11.2011, אשר דחה את ערעורם של המבקשים על החלטות ועדת הערר לענייני ארנונה כללית (להלן:

ועדת הערר או הוועדה ) שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ).

1.

המבקשים, שאינם מיוצגים על ידי עורך דין, היו בעליו של בניין בתל-אביב ועד לשנת 2006, היו רשומים כמחזיקים בחשבונות הארנונה של הבניין. במהלך השנים, התגלעו ביניהם לבין העירייה מחלוקות בנוגע לחיובי הארנונה שלהם, כאשר לטענת העירייה יתרת החוב של המבקשים בגין יחידות השומה השונות של הבניין עומדת על סכום של כ-1.6 מליון ש"ח. המבקשים הגישו ערר על החלטת המשיבה לועדת הערר. בין היתר, טענו המבקשים כי חישוב שטח הבניין המחויב בארנונה אינו מדויק; כי המשיבה נמנעה שלא כדין ממתן פטור מארנונה בגין נכס ריק; כי נעשו טעויות בסיווג יחידות בבניין; כי הבקשה לאיחוד שטחים נדחתה על-ידי העירייה שלא כדין; וכי העירייה לא בחנה את נושא חילופי המחזיקים ביחידות מסוימות של הבניין והשיתה את החיוב שלא כדין על המבקשים. בהחלטותיה מאוגוסט 2003, מספטמבר ואוקטובר 2005 ומספטמבר 2009 דחתה ועדת הערר את מרבית טענות המבקשים. על כך הם ערערו לבית המשפט לעניינים מינהליים ביום 21.1.2004, וביום 2.9.2010 הגישו הודעת ערעור מתוקנת.

2.

בערעורם טענו המבקשים כי חלק מהחלטות הוועדה התקבלו מבלי שקוים דיון יסודי בעניינם ומבלי שהוצגו בפניה ראיות מספקות. עוד גרסו כי לגופו של עניין שגתה ועדת הערר, שעה שקבעה כי ניתן לחייב את המבקשת 1 בגין שומות שהוצאו לבעלה המנוח ודחתה את טענותיהם בנוגע לחילופי המחזיקים ביחידות הבניין. לשיטת המבקשים, הוועדה לא התמודדה באופן ענייני עם הטענות השונות שהעלו. בצד האמור, העלו המבקשים טענות שונות בנוגע לחוקיות צווי הארנונה וסבירותם.

3.

בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט א' שהם ) דחה את הערעור. באשר לטענות המבקשים ביחס לחוקיות צווי הארנונה וסבירותם, ציין בית המשפט קמא כי אין בסמכותו לדון בהן משום שלא הועלו במסגרת עתירה מינהלית כנדרש. בעניין שאר הטענות, נקבע כי אלה מכוונות לקביעותיה העובדתיות של ועדת הערר וכי אין מקום להתערב בהן. בית המשפט הוסיף שהגיע לכלל מסקנה כי הוועדה בחנה את טענות המבקשים ביסודיות וכי קביעותיה העובדתיות מעוגנות היטב בחומר הראיות.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים סבורים כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו, ומעלים בבקשתם טענות רבות לגבי קביעות ועדת הערר בעניינם. בין היתר, סבורים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא שעה שנמנע מלדון בטענותיהם המכוונות לחוקיות ולסבירות צווי הארנונה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה וצרופותיה, באתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. כידוע, בעל דין המבקש להשיג על החלטת מנהל הארנונה רשאי להגיש ערר בזכות לוועדת הערר מכוח סעיף 6(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: החוק ) . לאחר מכן, עומדת לו זכות להגיש ערעור מינהלי על החלטת הוועדה לבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת לפי סעיף 6(ב) לחוק. בכך ניתן לו יומו בבית המשפט וממומשת זכותו לגישה לערכאות. אם ברצונו להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, עליו לעמוד בתנאים מסוימים המצדיקים מתן רשות ערעור (ראו והשוו: בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקווה , פסקה 5 (12.3.2012) (להלן: עניין נורקייט ); רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג , פסקה 6 (5.2.2007) ) . כבר נקבע בפסיקתנו לא אחת כי שאלות מתחום הארנונה שהן יישומיות באופיין, כדוגמת סיווג נכס לצורכי ארנונה והחיובים הנובעים מסיווג זה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בבית משפט זה (ראו: עניין נורקייט , פסקה 7; בר"ם 8943/10

כלל חברה לביטוח בע "מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב

(19.1.2011); בר"ם 2723/10

הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (23.5.2010)). טענות המבקשים בבקשה דנן מכוונות לקביעותיה היישומיות של ועדת הערר, ולא מצאתי כי הן מעוררות שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור (ראו, למשל: בר"ם 4603/07 פיט סוכנויות ק.ד. בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חדרה (15.7.2007)) .

6.

בצד האמור יצוין כי בדין קבע בית המשפט קמא כי אין בסמכותו לדון בטענות המבקשים בנוגע לחוקיות צווי הארנונה. אכן, כבר נקבע בפסיקה לא אחת כי טענות מעין אלה לא ניתן להעלות בפני ועדת הערר, אשר אינה מוסמכת לדון בהן, וממילא גם לא בכל הליך ערעורי על החלטותיה, אלא במסגרת של עתירה מינהלית נפרדת (בר"ם 9817/06 וינברג נ' מנהל הארנונה – עיריית תל אביב , פסקה 5 (8.1.2007); בר"ם 1666/09 מגדסי נ' מנהל הארנונה של רחובות , פסקה 9 (1.2.2010)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.