בר"ש 1117/22 מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה נ. ז'קלין גוריש

1.

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 17.1.2022, בעב"י 11724-09-21 (השופט ע' עאסי ), שבו התקבל ערעור המשיבה על הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, מיום 23.5.2021 ומיום 22.7.2021, בבד"מ 75/19 (עו"ד א' כהן , גב' מ'

משה פלזנר , גב' א' נהרי ).

2.

המשיבה, ז'קלין גוריש, שימשה מאז שנת 1991 כאם בית, במעון 'שקמה', המיועד לבעלי צרכים מיוחדים. בשנת 2016, מונתה ז'קלין למנהלת המעון. ביום 12.8.2019, הגישה המבקשת, נציבות שירות המדינה, תובענה משמעתית נגד ז'קלין, לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בתובענה הואשמה ז'קלין בשלושה אישומים משמעתיים. הרלבנטי לענייננו הוא האישום הראשון, שלפיו במהלך השנים 2018-2014, שתי נשים, שעבדו במעון אותה עת באמצעות עובד קבלן, הועסקו על-ידה בביתה בעבודות ניקיון, תמורת תשלום. נטען, כי בכך הורתה ז'קלין לכפופות לה לבצע פעולות שאינן קשורות לתפקידן, ופעלה בניגוד עניינים. זאת, בניגוד להוראות 42.228, 42.229 ו-13.621(ג) לתקנון שירות המדינה (להלן: התקשי"ר ). בית הדין המשמעתי, הרשיע את ז'קלין באישום זה ובאישום נוסף, וזיכה אותה באישום השלישי. בגזר הדין, הושתו על ז'קלין אמצעי משמעת, הכוללים נזיפה חמורה, פיטורין מתפקידה כמנהלת המעון, ופסילה מעבודה בשירות המדינה למשך 6 חודשים.

3.

ערעור שהגישה ז'קלין לבית המשפט המחוזי – הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין – התקבל. לגבי הכרעת הדין, זיכה בית המשפט המחוזי את ז'קלין בשני האישומים בהם הורשעה. לעניין האישום הראשון, נקבע, כי "הכרעת דינו של בית הדין בעניין זה נסמכת על הנחה עובדתית מוטעית, שלפיה [העובדות] היו עובדות חברות כוח אדם ששימשו אך צינור לאספקת כוח אדם למעון" . בפועל, כך נקבע, העובדות לא היו אלא "עובדות של קבלנים עצמאיים, אשר סיפקו שירותים במיקור חוץ למדינה, ושימשו מעסיקים בפועל של העובדות על כל המשתמע מכך, לרבות קיום פיקוח אפקטיבי על עבודתן" . עוד נקבע, כי "אין חולק כי [העובדות] לא עבדו עבור [ז'קלין] במסגרת שעות העבודה במעון ועל חשבון זמן העבודה שלהן במעון [...] בנסיבות אלה, סבורני כי אין תחולה להוראת התקשי"ר 42.228 האוסרת על ממונה להורות לכפופים לו לבצע פעולה שאינה קשורה בתפקידו; זאת שכן, הוראה זו מיועדת בעיקר על מנת למנוע ניצול עובדים במהלך עבודתם לביצוע פעולות פרטיות עבור הממונים עליהם" . למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט המחוזי, כי אף אם הרשעתה של ז'קלין היתה עומדת בעינה, הרי שהעונש שהוטל עליה הנו "מופרז, וחורג במידה מהותית מן המקובל והסביר בנסיבות המקרה" . המשיבה זוכתה אפוא, מהאישומים נגדה, תוך חיוב המבקשת בהוצאות בסך של 20,000 ₪. זאת, בהתאם להוראת סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת ) .

מכאן הבקשה שלפנַי.

4.

המבקשת סבורה, כי "פסק הדין של בית המשפט קמא שגוי על כל רכיביו" . עם זאת, ובהתחשב בכך שבערעור ב'גלגול שלישי' עסקינן, ממקדת המבקשת את בקשתה, ומצמצמת עצמה לשתי שאלות משפטיות. שאלות אלו, לטעמה, מעוררות סוגיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים. ראשית, טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי, עת קבע כי הוראה 42.228 לתקשי"ר, אינה חלה מחוץ לשעות העבודה הרשמיות. נטען כי פרשנות זו נוגדת את תכליתה של ההוראה, ועלולה "לייצר מציאות חדשה שאינה רצויה כלל ועיקר, שבה עובדי מדינה יוכלו להעסיק את העובדים שעליהם הם ממונים בעבודות פרטיות, כל אימת שהעסקתם תֵעשה מחוץ לשעות העבודה הרשמיות" .

5.

טרוניה נוספת של המבקשת, נסובה על חיובה בהוצאות משפט. נטען, כי פסק הדין מעורר שאלה עקרונית, שכן חיובה של המבקשת בהוצאות המשיבה, "סוטה סטייה מהותית מהכללים שהתווה בית משפט נכבד זה, שעל פיהם יש להפעיל את סעיף 36 לחוק המשמעת, ומשכך הוא חורג מעניינה הפרטי של המבקשת, ויש בו כדי להשפיע מכאן ולהבא על כל תיקי המשמעת שמתנהלים בבתי הדין למשמעת" . לפי פרשנותה של המבקשת, סעיף 36 לחוק המשמעת מתיר פסיקת הוצאות אך ורק מקום בו "בעת הגשת התובענה היה צריך תובע סביר להסיק כי מלכתחילה אין בראיות אלו כדי לבסס הרשעה" . ממילא, שעה שפסק הדין של בית המשפט המחוזי "לא קבע כל קביעה שהיא ביחס לקיומו של יסוד לאישום בשלב הגשת התובענה" , לא היה מקום לפסיקת הוצאות, מכוחו של סעיף זה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובהחלטות בית הדין המשמעתי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, ללא צורך בתשובה. גם אם אניח, לטובתה של המבקשת, כי הפרשנות שאותה העניק בית המשפט המחוזי להוראת התקשי"ר, עשויה לעורר שאלה עקרונית – אין די בכך. עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מלמד כי אף אם תתקבל טענת המבקשת בעניין זה – אין בכך כדי להטות את הכף לטובתה. כך או כך, זיכויה של המשיבה, יעמוד על מכונו, שעה שזה נסמך על אדנים נוספים, חלופיים. משאלו הם פני הדברים, ואין בכוחה של אותה 'שאלה עקרונית', כדי להטות את הכף לכאן או לכאן, הרי שבעניין תיאורטי עסקינן. "בית משפט זה איננו דן בשאלות תיאורטיות, שאינן נדרשות להכרעה במקרה הפרטני. מקום שבו לא יהיה בהכרעה כדי להביא לשינוי התוצאה האופרטיבית, יִטה בית המשפט שלא להכריע בשאלה, ויותיר את ההכרעה לעת מצוא. מה גם שמדובר כאמור ב'גלגול שלישי'. אין אפוא מקום למתן רשות ערעור, שעה שאין בהכרעה כדי להועיל למבקש" (בע"מ 1225/21 פלוני נ' פלונית (14.3.2021)); עוד חזון למועד.

7.

גם את טענתה השנייה של המבקשת, לגבי פסיקת ההוצאות – אין בידי לקבל. אכן כן, סעיף 36 לחוק המשמעת מאפשר פסיקת הוצאות במקרים בהם נוכח בית הדין "שלא היה יסוד להגשת התובענה" ; דא עקא, בניגוד לטענות המבקשת, פסיקת בית משפט זה עמדה בעבר על כך שאין בכך כדי לחסום פסיקת הוצאות מנימוקים אחרים .

"תכליתו של סעיף 36 היא לאפשר בנסיבות מיוחדות ומתאימות תשלום הוצאות לנאשם שיצא זכאי בדינו בהליך המשמעתי. על-פי הדין הכללי, יש לערכאה שיפוטית או מעין-שיפוטית סמכות לפסוק הוצאות למי שנגרם לו נזק כתוצאה מההליך בשל הליכים בלתי סבירים באופן קיצוני ופוגעני. בעניין זה סבורה אני כי להתפתחות המקבילה בחקיקה הנוגעת להוצאות בדין הפלילי ובדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין, יש כדי להשפיע על פרשנותו של חוק המשמעת באופן שראוי להכיר באפשרות לפסיקת הוצאות גם 'בנסיבות אחרות המצדיקות זאת', ולא רק כאשר לא היה יסוד להגשת התובענה. פרשנות מעין זו יש בה כדי ליצור הרמוניזציה עם הדין הנוהג בפסיקת הוצאות בתחום הפלילי והמשמעתי שעמדנו עליהן. [...] על רקע ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, ובהתחשב בעקרונות היסוד של שיטתנו, רואה אני מקום לפרש את סעיף 36 לחוק המשמעת כמאפשר פסיקת הוצאות גם בנסיבות אחרות אשר יצדיקו זאת, ולא רק כאשר לא היה יסוד להגשת התובענה"

(עש"מ 85/01 יריב נ' נציב שירות המדינה , פ"ד נו(6) 411, 429 (2002)). יש בכך מענה הולם לטענות המבקשת במישור זה.

8.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

משכך, לא ראיתי צורך להידרש ל"בקשה המקדמית מטעם המשיבה", שהוגשה היום, והובאה לעיוני לאחר כתיבת ההחלטה.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.