בע"מ 1225/21 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה 1 (להלן: המשיבה ), נישאו זל"ז ביום 16.3.1968, וניהלו משק בית משותף. במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת, עלו נישואיהם על שרטון, המבקש עזב את הבית, ועבר להתגורר עם בת זוג אחרת. הליכים רבים התנהלו בבית הדין הרבני, ובבתי המשפט האזרחיים, בין המבקש לבין המשיבה; אך הם טרם התגרשו.

2.

על שם בני-הזוג רשום נכס משותף – בית מגורים – שבו מתגוררת המשיבה. לאחר כמה הליכים, שאין כאן המקום לפרטם, ניתנה ביום 20.7.2017 החלטה בבית המשפט לענייני משפחה (תלה"מ 32314-03-17, השופטת ע' בן-דב ג'וליאן) , לפיה יפורק השיתוף בבית המגורים. ההחלטה ניתנה בהעדר הגנה, אולם בהמשך הודיע בא-כוח המבקש, כי מרשו מסכים לפירוק השיתוף. הצדדים לא הגיעו להסכמות בנוגע לאופן שבו יפורק השיתוף בנכס, וביום 5.2.2019 מינה בית המשפט כונס נכסים, לצורך מכירתו.

3.

כונס הנכסים, מצויד בשמאות עדכנית, פנה אל בני-הזוג בהצעה כי מי מהם המעוניין לרכוש את חלקו של השני, יודיע לו על כך. במקביל, העמיד הכונס את הנכס למכירה בשוק החופשי. לאחר שלא נתקבלה כל הצעה מאת בני-הזוג, התקבלה ביום 14.11.2019, הצעת רכישה 'חיצונית' בסך של 3,050,000 ₪, שיעור נמוך במעט מהערכתו של השמאי. הכונס מיהר לעדכן את בני-הזוג על אודות פרטי ההצעה, והמבקש הודיע על התנגדותו למכירת הנכס בסכום הכסף המוצע. חרף התנגדותו, נחתם הסכם המכירה בין כונס הנכסים לבין הרוכשים.

4.

כונס הנכסים, בהסכמת המשיבה, פנה לבית המשפט, בבקשה לאישור הסכם המכר. המבקש התנגד לבקשה, והציע לרכוש את הנכס בסכום של 3,100,000 ₪. בהחלטה מיום 30.4.2020 קבע בית המשפט, כי המבקש רשאי לערוך התמחרות עם הרוכשים, בכפוף לתנאים שונים. בין היתר נקבע, כי המבקש נדרש להפקיד המחאה בגובה 10% מדמי המכר, עד ליום 10.5.2020. המבקש לא עשה כן. ביום 12.5.2020, פנה כונס הנכסים בשנית לבית המשפט, בבקשה לאשר את מכירת הנכס; וביום 14.6.2020 אושרה המכירה, ונחתמה פסיקתא.

5.

המבקש ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בערעורו טען, כי הכונס פעל בחוסר סמכות; בחוסר מקצועיות; בחוסר שקיפות; ובחוסר תום לב. כמו כן הלין המבקש על כך שחויב בהפקדה כתנאי להשתתפות בהליך ההתמחרות. לבסוף טען המבקש, כי שגה בית המשפט לענייני משפחה, בבוחרו להתעלם מזכות הקדימה, המוקנית לו מכוח סעיף 101 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ). מנגד, הן הכונס, הן המשיבה, סמכו ידיהם על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

6.

בית המשפט המחוזי (השופט א' ש' שילה – שופט-עמית, השופט צ' ויצמן והשופטת ח' קיציס ), דחה את הערעור, והותיר את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה על מכונו. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי, כי הליך כינוס הנכסים בוצע על-פי הוראות הדין, במקצועיות הנדרשת. עוד נקבע, כי למבקש לא עומדת זכות קדימה לרכישת הבית מכוח סעיף 101 לחוק המקרקעין. מצודתו של סעיף 101 לחוק המקרקעין, איננה פרושׂה על פירוק שיתוף, אשר נעשה בעקבות הוראת בית המשפט. בית המשפט הוסיף, כי הענקת זכות קדימה לבן-הזוג במסגרת פירוק שיתוף, תשבש את הליך ההתמחרות, ותפגע בתכליות העומדות בבסיס הליך ההתמחרות.

7.

המבקש לא אמר נואש, והגיש את בקשת רשות הערעור שלפנַי. בבקשתו, מעלה המבקש שורה ארוכה של טענות, מן הגורן ומן היקב. כולן מלמדות לדעתו, על כך שיש

להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ושל בית המשפט לענייני משפחה. הטענות, רובן ככולן, טענות ערעוריות הן, ואינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. הטענות לא מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים; מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין ( תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ).

8.

בצד האמור, בתוך שלל הטענות אותן העלה המבקש, מצויה שאלה אחת המעוררת שאלה עקרונית, וחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. השאלה היא שאלת תחולתה של זכות הקדימה הנתונה לבני-זוג, במקרים של פירוק שיתוף, המתבצע בהוראת בית המשפט. השאלה נדונה מספר פעמים בעבר, בערכאות הדיוניות, אך טרם נדונה לגופה לפני בית משפט זה. בנסיבות אחרות, מן הראוי היה ליתן רשות ערעור, בהתייחס לשאלה זו בלבד. אך דומני, כי המקרה שלפנינו, איננו המקרה המתאים, להביא לפתחנו שאלה עקרונית זו.

9.

זכות הקדימה של בני זוג בדירת המגורים מעוגנת בסעיף 101 לחוק, לפיו "מקרקעין שהם בבעלות משותפת של בני זוג, והם משק חקלאי או בית עסק המתנהלים על ידיהם במשותף או דירה המשמשת להם מגורים, לא יהיה בן זוג זכאי להעביר חלקו לאחר אלא אם הציע אותו תחילה לבן-זוגו" .

עינינו הרואות, כי תנאי להשתכללות זכות הקדימה של בן-הזוג, הוא כי מדובר בדירה "המשמשת להם מגורים ". המבקש איננו חולק על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הוא איננו מתגורר בבית, מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת. ככל שהמבקש איננו מתגורר בבית, זה שלושה עשורים, הרי שהוא כלל לא בא בשעריו של סעיף 101 לחוק, יהא היקף תחולתו אשר יהא.

10.

בית משפט זה איננו דן בשאלות תיאורטיות, שאינן נדרשות להכרעה במקרה הפרטני. מקום שבו לא יהיה בהכרעה כדי להביא לשינוי התוצאה האופרטיבית, יִטה בית המשפט שלא להכריע בשאלה, ויותיר את ההכרעה לעת מצוא. מה גם שמדובר כאמור ב'גלגול שלישי' אין אפוא מקום למתן רשות ערעור, שעה שאין בהכרעה כדי להועיל למבקש.

11.

בעבר נעשה ניסיון להביא את הסוגיה שבה עסקינן, לפני בית משפט זה, במסגרת בקשת רשות ערעור (בע"מ 1066/11 פלוני נ' פלונית (26.04.2011)), אך בדומה למקרה שלפנינו, הבקשה נדחתה בהחלטת השופט י' דנציגר , בקובעו כי "גם אם עשויות היו להתעורר השאלות המשפטיות [...] הרי שהן אינן מתעוררת כלל ועיקר בנסיבותיו של המקרה דנן. [...] השאלה האם ההסדר המשפטי המעוגן בסעיפים 102-101 לחוק המקרקעין הינו דיספוזיטיבי אם לאו וכן השאלה האם זכות הקדימה של בן זוג בפירוק שיתוף במקרקעין גוברת גם בתום התמחרות, הינן שאלות משפטיות נכבדות שפנים רבות להן, אולם נוכח הנימוקים שלעיל הן אינן טעונות הכרעה בנסיבות העניין שלפנינו" .

לא נותר לי אלא להצטרף לדבריו.

12.

כאז כן עתה, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, והיא נדחית בזאת. עוד חזון למועד.