בר"ש 1207/21שירה וקנין שוקרון (שרמן) נ. ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' זינגר ) מיום 18.1.2021 בעב"י 31008-10-20, אשר דחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 28.7.2020 בבד"א 15/20, בו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 15/19, והחמיר בעונשה של המבקשת.

2.

נגד המבקשת הוגשו שני כתבי קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז תל-אביב (להלן: בית הדין המשמעתי המחוזי ):

כתב הקובלנה הראשון מייחס למבקשת עבירות של איסור הטעיה, לפי כלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה ); פגיעה בכבוד מקצוע עורכי הדין, לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק ); והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(1) לחוק. על-פי הנטען בכתב הקובלנה, המבקשת סיימה התמחות, אך טרם הצליחה לעבור את בחינות ההסמכה. ביום 5.3.2018 או בסמוך, פנתה המבקשת לבית משפט השלום בירושלים, כשהיא במדי משפט, נכנסה לאולם דיונים, והגישה לשופט בקשה להוצאת צו מעצר נגד יו"ר לשכת עורכי הדין דאז, עו"ד אפי נווה. המבקשת טענה כי נשלחה על-ידי נשיאת בית המשפט העליון, השופטת א' חיות, וכי עילת הבקשה הינה "פשעים נגד האנושות". בנוסף, פרסמה המבקשת בפייסבוק דברים נגד עו"ד אפי נווה, בו כינתה אותו "רוצח" אשר "יום הדין שלו קרב ובא".

כתב הקובלה השני מייחס למבקשת עבירות של איסור על איומים לפי כלל 24 לכללי האתיקה; פגיעה בכבוד מקצוע עורכי הדין, לפי סעיף 53 לחוק; והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(1) לחוק. על-פי הנטען בו, במכתבה מיום 16.12.2018 לוועדת ההתמחות, כתבה המבקשת כי "בקרוב מאוד עו"ד אפי נווה יעמוד לדין – בגין פשעים נגד האנושות – ויוצא להורג, לבקשת הציבור הרחב, ראשי ממשלות חברי כנסת, שרים וכל נפגעיו...".

3.

ביום 9.1.2020 המבקשת הורשעה בעבירות שיוחסו לה בכתבי הקובלנות, למעט בעבירה של איסור הטעיה, ממנה זוכתה מחמת הספק. בגזר הדין, מיום 26.2.2020, השית בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקשת פסילה מלהתקבל כחברה בלשכה למשך חמישה חודשים, וזאת מהיום בו היא תעמוד בבחינות הלשכה ותתקבל כחברה בלשכת עורכי הדין. המבקשת חויבה גם בתשלום הוצאות בסך 2,000 ₪.

4.

המשיבה בלבד הגישה ערעור על פסק דינו של בין הדין המשמעתי המחוזי. ערעורה הופנה נגד זיכויה של המבקשת מהעבירה של איסור הטעיה, וכן נגד קולת העונש. בית הדין המשמעתי הארצי החליט פה אחת לדחות את הערעור באשר לזיכוי, אולם מצא לקבל את הערעור על גזר הדין, בקבעו כי העונש שהושת אינו מספק ביחס לביטויים בהם בחרה המבקשת לעשות שימוש. בהמשך לכך, העמיד בית הדין הארצי את תקופת הפסילה שהוטלה על המבקשת על 15 חודשים (חלף 5 חודשים) שיחלו מהיום בו תאושר קבלתה כחברה בלשכת עורכי הדין. כן הביע בית הדין הארצי את דעתו כי היה מקום גם להשית הוצאות בסך 7,500 ₪, אך בהתחשב במצוקה הכלכלית של המבקשת לא הגדיל את הסכום.

5.

המבקשת ערערה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר כאמור דחה את ערעורה. צוין בפסק הדין כי המבקשת טענה בהרחבה באשר לאירועים בהם הורשעה למרות שהובהר לה כי לא ניתן לדון בטענות שהועלו נגד עצם הרשעתה מקום בו היא לא הגישה ערעור לבית הדין הארצי, וזה ממילא לא נדרש לטענות, "ולכן לא מונחת בפניי הכרעה באותן סוגיות – אשר את צדקתה ניתן לבקר". מעבר לנדרש, אשר לאותן סוגיות, שעניינן בקבילות הראיות במשפטה, הוער כי בתי הדין המשמעתיים מוסמכים גם לקבל חומרים שלא בהתאם לדיני הראיות, ויש מקום להנחה כי מכל מקום עדיין הייתה הראיה לגופה מתקבלת "מאחר והמערערת אינה חולקת על כך שהדברים הם פרי עטה ואף מוסיפה לטעון כי הם מהווים מחאה לגיטימית". אשר לעונש, נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין הארצי, והודגש כי גם אם רצתה המבקשת להביע מחאתה כנגד הקושי לעבור את מבחני הלשכה, היה עליה לעשות זאת בצורה עניינית ובלשון נקייה. כן הודגש, כי "יש לזכור כי מדובר במי שעדיין לא התקבלה כחברה בלשכה וראוי הוא כי תפנים, כבר כעת את ההתנהגות המצופה מעורך דין".

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בה טוענת המבקשת כי קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית בעניינה נעדרות בסיס בחומר הראיות, וכי "נוכח העובדה כי טענות המבקשת כלל לא נידונו בבית המשפט קמא, דחיית בקשת ערעור זו תגרום למבקשת עיוות דין חמור".

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. המדובר בענייננו בבקשה לערעור לאחר שעניינה של המבקשת כבר נדון בשלוש ערכאות קודמות.

בהתאם, רשות ערעור במקרים מעין אלה ניתנת במשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה, כדבריו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פסקה ז (10.5.2009). הבקשה דנן עוסקת בעניינה הפרטני של המבקשת, ואינה מעוררת כל שאלה עקרונית המצדיקה רשות לערער.

גם עיוות דין לא נגרם כאן.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין לא אעשה צו להוצאות.