בר"ש 1599-23 בר"ש 1599-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25.1.2023, בעב"י 43378-11-22 (השופט נ' פלקס). בפסק הדין, נדחה ערעור המבקשת על פסק הדין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי(, מיום 26.10.2022, בבד"א 2022/18 (עורכי הדין ח' קנת, מ' קורדובה ו-ג' פרישטיק), שעל-פיו נדחה ערעור המבקשת על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (להלן: בית הדין המחוזי), מיום 8.6.2022, בבד"מ 55/20 (עורכי הדין מ' צברי, י' בן-דוד ו-ע' אברונין).

2.ביום 10.6.2020, הגישה המבקשת קובלנה נגד המשיבים. לפי כתב הקובלנה, בין המשיב 1, עורך דין, לבין מתמחה שפוטר על-ידו, התנהל הליך משפטי בבית הדין האזורי לעבודה. במסגרת ההליך, הגיש המשיב 1 לבית הדין ראיות, שבהן נכללו גם צילומי מסך מחשב של תכתובת בין המתמחה לבין אחרים. ראיות אלו נפסלו על-ידי בית הדין, מחמת הפגיעה בפרטיות המתמחה. בגין האמור, הואשם המשיב 1, שהשתמש לצורך הליך משפטי, כך נטען, במידע שהושג אגב פגיעה בפרטיות, בעבירה של פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין). בנוסף נטען בכתב הקובלנה, כי המשיב 2, שיצג את המשיב 1 בחלק מההליך, הגיש תצהיר עדות ראשית, כשבועיים קודם להגשת הודעה על הפסקת יצוגו של המשיב 1. בגין הגשת התצהיר, האשימה המבקשת את המשיב 2 במתן עדות לטובת מרשו במסגרת הליך משפטי שבו יצג אותו, לפי כלל 36(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה), בצירוף סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין.

3.ביום 8.6.2022, לנוכח עמימות עובדתית שהתעוררה לגבי שני האישומים, זיכה בית הדין המחוזי את המשיבים מחמת הספק. המבקשת הגישה לבית הדין הארצי ערעור על הזיכוי, אולם הערעור – נדחה. לגבי האישום הנוגע למשיב 1, נקבע, כי לא הוכח שפרטיות המתמחה נפגעה באופן ממשי, וכי לא הוכחה 'כוונה פלילית', שכן לא מן הנמנע כי המשיב 1 לא היה מודע לכך שהוא משתמש במידע שהושג, אגב פגיעה בפרטיות. אשר לאישום שהוגש נגד המשיב 2, נקבע, כי מועד הפסקת היצוג של המשיב 1 על-ידי המשיב 2 לא הוברר, והמבקשת אף לא העלתה טענות בעניין זה לפני בית הדין המחוזי; משכך, לא ניתן לקבוע כי התצהיר האמור ניתן בזמן שהמשיב 2 אכן יצג את המשיב 1. בנוסף ציין בית הדין הארצי, כי "עצם הכנסת/הגשת תצהיר עדות ראשית אינה הופכת את המצהיר אוטומטית לעד", אלא שתצהיר העדות הראשית "ישתכלל לכדי עדות רק עם חקירתו הנגדית", שכן רק אז הופך התצהיר "לחלק מהראיות שבתיק".

4.ביום 21.11.2022, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין. הערעור – נדחה אף הוא. בערעורה העלתה המבקשת שתי שאלות: "האחת, האם שימוש במסגרת הליך משפטי, במידע שהושג אגב פגיעה בפרטיות, מהווה עבירה אתית; האחרת, האם בהתאם להוראת כלל 36(א) ל[כללי האתיקה] מנוע עורך דין להגיש ללא היתר תצהיר למען לקוחו, בעודו ממשיך לייצגו". לגבי שתי השאלות, נקבע, כי אף אם יש לקבל את הפרשנות שמציעה המבקשת, הרי שבלאו הכי, אין בכך כדי להביא להרשעת המשיבים בעבירות שבהן הואשמו. זאת בפרט, בהתחשב בכך ש"נדבך מרכזי בפסיקתו המזכה של בית הדין הארצי הוא הקביעות העובדתיות בדבר אי הוכחת מועד סיום היצוג, ואי הוכחת היסוד הנפשי הנדרש". כמו כן ציין בית המשפט המחוזי, לגבי האישום המופנה נגד המשיב 1, כי לא נראה ש"בית הדין הארצי קבע אחרת משיטת ה[מבקשת]. כל שנקבע בידי בית הדין הארצי הוא, כי במקרה דנן – עובדתית – לא הוכח, שלמתמחה נגרמה פגיעה של ממש, מחמת השימוש שנעשה במידע שהושג אגב פגיעה בפרטיותו".

המבקשת מסרבת להשלים עם קביעה זו, ומכאן הבקשה שלפנַי.

5.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. כידוע, רשות ערעור במקרים כגון דא, ב'גלגול רביעי', תינתן במשׂוּרה, במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית עקרונית (ראו למשל: בר"ש 315/23 מנסור נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים, פסקה 5 (15.2.2023)). העניין דנן אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים.

6.בדומה לטענות שהעלתה לפני בית המשפט המחוזי, המבקשת גורסת, כי מתעוררות בענייננו שתי שאלות עקרוניות: האחת, "האם עורך דין עבר עבירה אתית אם בעת ובעונה אחת ייצג לקוח ובד בבד הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומה הוא המועד הקובע לפיו ניתן לראות עו"ד כמי שעבר עבירה אתית"; השניה, "האם עורך דין אשר עשה שימוש במסמך אישי של מתמחה במשרדו שהגיע לידיו תוך פגיעה בפרטיות ובניגוד לחוק הגנת הפרטיות עבר עבירה אתית בדמות התנהגות שאיננה הולמת". דא עקא, ששאלות אלה, אינן מתעוררות במקרה דנן. אפתח בשאלה הראשונה. על מנת ששאלה זו תתעורר, נדרש כי ההנחה העובדתית שבבסיסה – שעורך הדין "בעת ובעונה אחת ייצג לקוח ובד בבד הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו" – תתקיים בנסיבות המקרה. ואולם, כפי שנקבע על-ידי הערכאות דלמטה, מועד הפסקת היצוג – לא הוברר, ומשכך, אין לפנינו קביעה עובדתית, שלפיה המשיב 2 אכן יצג את המשיב 1, בזמן שהגיש את תצהיר העדות הראשית. על כן, בין אם אכן מדובר בשאלה משפטית עקרונית, שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, בין אם לאו, ממילא – היא אינה מתעוררת במקרה דנן.

7.אשר לשאלה השניה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין מחלוקת בין הצדדים בסוגיה העקרונית, קרי – בשאלה אם פגיעה בפרטיות של מתמחה, בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), הריהי "עבירה אתית בדמות התנהגות שאיננה הולמת"; יתרה מזאת, בית הדין המחוזי אף הדגיש במפורש, כי אין לראות בעמדתו "משום הכשר לפעולות ולשימוש שעשה [המשיב 1] בתכתובות הפרטיות או להכשיר שימוש שכזה בעתיד – ההפך הוא הנכון". הלכה למעשה, בשלב זה של ההתדיינות, המחלוקת נוגעת אך לשאלה אם המשיב 1 אכן פגע בפרטיות המתמחה, באופן המנוגד לחוק הגנת הפרטיות. הערכאות דלמטה סברו, כאמור, כי במכלול נסיבות העניין, פרטיות המתמחה לא נפגעה באופן ממשי (סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות), ומשכך, זוכה המשיב 1 מעבירות המשמעת שיוחסה לו. לשון אחר, לא התבצעה פגיעה בפרטיות "בניגוד לחוק הגנת הפרטיות". אם כן, אף אם אניח, לטובת המבקשת, כי נפלה שגיאה בקביעה שלפיה פרטיות המתמחה לא נפגעה באופן ממשי, הרי שאין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. מדובר בשאלה שעניינה ביישום הדין, ובפרט, דיני הגנת הפרטיות, על נסיבות המקרה הקונקרטי; כידוע, "טעות ביישום הדין אינה מהווה עילה להתערבות ב'גלגול שלישי'" (בר"ש 7901/22 שפר נ' ועדת האתיקה של המהנדסים והאדריכלים, פסקה 6 (16.1.2023)).

8.סיכומם של דברים, אין הצדקה למתן רשות ערעור. הבקשה נדחית אפוא בזאת.