בר"ש 315-23 בר"ש 315-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 11.12.2022, בעב"י 14628-01-22 (השופט נ' פלקס). בפסק הדין, נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי), מיום 22.12.2021, בבד"א 27/21 (עורכי הדין א' שטמר, ב' לבנטל, ו-ע' מרינברג), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (להלן: בית הדין המחוזי), מיום 10.6.2021, בבד"מ 1/18 (עורכי הדין ז' דסברג, ח' גרינבאום ו-ב' ארד).

2.לפי כתב הקובלנה שהוגש נגד המבקש, יצג הלה שתי אחיות (להלן: המתלוננות) בהליך משפטי נגד אחיהן. הליך זה הסתיים בפשרה, שקיבלה תוקף של פסק דין. לפי הסכם הפשרה, נדרש האח לשלם למתלוננות סך של 600,000 ₪, עבור זכויותיהן בנכס מקרקעין. עוד נקבע בהסכם, כי ככל שלא יתקבלו אישורי מס המאפשרים את העברת הזכויות בנכס בחלוף 90 יום מיום כריתת ההסכם, יפקידו המתלוננות סך של 100,000 ₪ בנאמנות אצל המבקש, עד לקבלת אישורי המס. בכתב הקובלנה נטען, כי בעקבות ההסכם האמור, נמסרה למבקש המחאה בנקאית בסך של 100,000 ₪, בנאמנות עבור המתלוננות; וכי אף לאחר שניתנו אישורי המס, והזכויות בנכס נרשמו לטובת האח, לא השיב המבקש את כספי הנאמנות, חרף פניות חוזרות ונשנות מצד המתלוננות. לאחר הגשת כתב הקובלנה, העביר המבקש למתלוננות סך של 50,000 ₪ במזומן, וכן שתי המחאות, שחוּללו, על סך של 25,000 ₪ כל אחת; בהתאם לכך, תוקן כתב הקובלנה. בנוסף נטען בכתב הקובלנה, כי למרות שנשלחו אל המבקש מספר פניות בדואר רשום, ואף בוצעה לו מסירה אישית של התלונה, באמצעות חוקר מטעם לשכת עורכי הדין, לא התקבלה כל תגובה מצדו לתלונה.

3.בתום ההליך בבית הדין המחוזי, הורשע המערער בגין המעשים האמורים, בין היתר, בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח; אי החזקת כספי פיקדונות בחשבון פיקדון; עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות שלא כדין; ביצוע מעשה ו/או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, ואי שמירת כבוד המקצוע. בעקבות כך, נגזרה על המבקש השעיה בפועל למשך 5 שנים.

4.המבקש הגיש ערעור לבית הדין הארצי, הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. הערעור על הכרעת הדין – נדחה, תוך שנקבע, בין היתר, כי התנהלותו של המבקש מבטאת "זילות שאין כדוגמתה" במוסד הנאמנות, "עד כדי התנערות [...] מאדנים בסיסיים הנוגעים לחובתו כמי שייצג לקוחות בהליך משפטי"; הערעור על גזר הדין – נדחה אף הוא. בהקשר זה ציין בית הדין הארצי, כי בנסיבות העניין, לא רק שאין להקל בעונש שנגזר על המבקש, אלא שבית הדין המחוזי "עשה חסד עם [המבקש], כשהסתפק בחמש שנות השעיה בלבד".

אף לאחר דחיית הערעור, לא נחה דעתו של המבקש, והוא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. גם ערעור זה – נדחה. המבקש מסרב להשלים עם קביעה זו, ומכאן הבקשה שלפנַי.

5.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. כידוע, רשות ערעור במקרים כגון דא, ב'גלגול רביעי', תינתן אך במקרים חריגים ביותר, כאלה המעוררים שאלה משפטית עקרונית (ראו למשל: בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה ז (10.5.2009) (להלן: עניין ברי)). העניין דנן אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים.

6.המבקש טוען, כי בעניינו מתעוררת השאלה הבאה: "האם עורך דין אשר מחזיק בתנייה בהסכם שכ"ט ושלפיה 'עורך דין זכאי לקבל מהכספים הראשונים אשר יתקבלו לטובת הלקוח דרך ההפקדות, נאמנות, או כל דרך אחרת ללא כל צורך באישור נוסף של הלקוח' יכול לפרוע שכר טרחתו מאותם כספים, ובמידה והתשובה היא לחיוב מה הם התנאים לעשות כן, במיוחד נוכח הוראות סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין". לשון אחר, המבקש סבור כי בנדון דידן מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, שעניינה ביחס שבין הכלל המעוגן בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין) – העוסק בזכות העיכוב של כספי לקוח, לטובת הבטחת שכר הטרחה של עורך הדין, וקובע מגבלות על האפשרות לעשות כן – לבין תניה חוזית בהסכם שכר טרחה. דא עקא, אף אם אניח כי אכן מדובר בשאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים – היא אינה מתעוררת בענייננו.

7.תחילה אציין, כי המבקש הגיש בקשה לצרף את ההסכם האמור, רק ביום 5.12.2022, יום לפני הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, ולמעלה מ-3 שנים לאחר שהוגש כתב הקובלנה המתוקן. זאת, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי, מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת, ומבלי שהוברר מה הטעם שבגינו לא יכול היה המבקש להגיש את ההסכם במועד מוקדם יותר. מסופקני, אם בנסיבות אלה, יש מקום להתיר למבקש להסתמך על ההסכם (לשיקולים שיש להביא בחשבון בבחינת בקשה להגשת ראיות חדשות בערעור, ראו למשל: ע"פ 8470/19 מדינת ישראל נ' בורובסקי, פסקה 10 (25.8.2021)).

8.אף אם אתעלם מהקושי האמור, לא יהיה בכך כדי להועיל למבקש. התניה החוזית הנטענת, בהסכם שכר הטרחה, קובעת כך: "[המבקש] זכאי ויכול לקזז את שכר טרחתו מהפקדונות או ההפקדות אשר יופקדו אצלו לזכות [המתלוננות] מבלי לבקש זאת מ[המתלוננות] וחתימת [המתלוננות] על הסכם זה מהווה הסכמה לכך". עינינו הרואות, כי התניה מקנה למבקש, כביכול, זכות 'לקזז' (כלשון החוזה) את שכר הטרחה מכספי הנאמנות; הא ותו לא. אין בינה, לבין התנאה על סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין – ככל שהדבר ניתן, ואינני נדרש להכריע בכך בגדרי בקשה זו – דבר וחצי דבר; בפרט, אין בה כדי להרחיב את זכות העכבון של המבקש מעבר לתנאי הסעיף, או להתגבר על המגבלה הקבועה בו, שלפיה זכותו של עורך דין לעכב כספי לקוח, שהגיעו לידיו עקב שירות שניתן על-ידו, מותנית בהגשת "תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב". יתרה מזאת, אפילו אניח כי אכן, כטענת המבקש, עסקינן בסעיף דיספוזיטיבי, הרי שהנטל המוטל על המבקש לסטות מהדין הדיספוזיטיבי – כבד, בפרט מקום בו הסטייה היא לטובת הצד שניסח את החוזה; לכל הפחות, על ההתנאה להיות מנוסחת בלשון ברורה וחד-משמעית (ראו למשל: איל זמיר פירוש והשלמה של חוזים 36-35, 41-40 והאסמכתאות שם (1996)). החוזה שעליו מסתמך המבקש, אינו עומד בנטל זה; אף לא בקירוב.

9.אם כן, אף אם השאלה שמעורר המבקש היא אכן שאלה משפטית עקרונית, היא אינה מתעוררת בעניין דנן. מדובר אפוא בשאלה תיאורטית, שאין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור; קל וחומר, ב'גלגול רביעי'.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.