בר"ש 367/21 מדינת ישראל- נציבות שירות המדינה נ. יובל מכפש

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם ) בעב"י 25898-10-20 מיום 20.12.2020, אשר דחה את ערעור המבקשת על זיכויו של המשיב על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין ) מן האישומים שיוחסו לו בתובענה המשמעתית שהוגשה נגדו בבד"מ 41/19 .

2.

ביום 17.6.2019 הוגשה תובענה משמעתית לבית הדין נגד המשיב, אשר שימש כסגן הממונה על השכר (חקירות) במשרד האוצר, ובתוקף תפקידו זה עמד בראש יחידת חקירות השכר במשרד האוצר. התובענה המשמעתית כללה ארבעה אישומים, במסגרתם יוחסו למשיב עבירות משמעת שונות. באישום הראשון נטען כי

במשך תקופה של כשנה, דיווח המשיב ב-49 מועדים שונים באופן כוזב על שעות העבודה שלא ביצע וקיבל עבורן שכר שלא כדין, בכך שדיווח על נוכחות במקום העבודה או ביציאה בתפקיד שעה שעסק בענייניו האישיים. באישומים השני והשלישי - אשר הבקשה לרשות ערעור אינה מתייחסת אליהם -

יוחסו

למשיב דיווח כוזב על יציאה בתפקיד ואי-החתמת כרטיס עובד בכניסה למקום העבודה. ואילו ב אישום הרביעי יוחס למשיב כי ב-11 מועדים שונים הגיש בקשות לתשלומי אש"ל, ללא שהיה זכאי לכך. על יסוד אישומים אלה הואשם המשיב בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1)-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 - פגיעה במשמעת, אי קיום המוטל עליו, התנהגות שאינה הולמת והתנהגות שאינה הוגנת בביצוע תפקידו כעובד מדינה .

המשיב כפר במיוחס לו וטען לביטול כתב התובענה מחמת הגנה מן הצדק ובשל פגמים שנפלו בו.

3.

בהכרעת דינו המפורטת מיום 14.9.2020 זיכה בית הדין את המשיב מכל העבירות שיוחסו לו, תוך שקבע כי המערערת לא העמידה תשתית ראייתית מספקת ברף הנדרש בדין המשמעתי להוכיח כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב-התובענה. כן נקבע כי הליכי החקירה בעניינו של המשיב לא מוצו, וכי לא בוצעו פעולות חקירה נדרשות לשם ביסוס החשדות נגד המשיב. בית הדין הוסיף והעיר כי הרושם שנוצר הוא של היפוך היוצרות, ש " במקום שהתביעה תעמוד ברף הראייתי כמחויב בדין המשמעתי בכדי להוכיח את אשמתו של הנאשם, דהיינו, מעבר לספק סביר, הנאשם הוא זה שנדרש על ידי התביעה להוכיח את חפותו" (פסקה 78 להכרעת הדין).

באשר לאישום הראשון , שהוא "לב לבו של כתב התובענה", כדברי בית הדין, נקבע כי מן הטבלה שצורפה לכתב התובענה "לא ברור כלל ועיקר מהו הדיווח הכוזב", וכיצד הגיעה התביעה למסקנה כי הנאשם לא עבד במועדים שצוינו. כן נקבע כי כל הראיות נגד המשיב הן ראיות נסיבתיות, וכי לא ניתנה לו במסגרת חקירתו הזדמנות להגיב ליותר ממחצית המועדים בהם יוחס לו דיווח כוזב, ואילו התשובות שסיפק באשר למועדים לגביהם נשאל בחקירה - לא נבדקו. בית הדין ציין כי אין ספק שכמות ההיעדרויות של המשיב ואי ההתאמות בין הרישומים השונים במערכות, עליהן הצביעה המבקשת, מהוות ראשית ראיה לביצוע בדיקה מעמיקה, אך לא ניתן לבסס הרשעה משמעתית על הצלבת רשומות מוסדיות בלבד, וכי

היה על המבקשת למצות את הליכי החקירה בעניינו של המשיב, הן במסגרת חקירתו והן בפעולות חקירה שנדרשו לצורך בדיקת גרסתו וביסוס האישומים נגדו.

באשר ל אישום הרביעי נקבע כי מדובר ב-6 מועדים, ולא 11 מקרים כנטען, בהם ביקש המשיב תשלום קצובת אש"ל, למרות שלא היה זכאי לכך, ואולם בית הדין לא התרשם כי הדבר נעשה מתוך כוונת מרמה, אלא שמדובר לכל היותר בטעויות בדיווח שנבעו מאי תיקון ברירת מחדל

שנקבעה באופן אוטומטי על ידי המערכת הממוחשבת. בנסיבות אלה, וכאשר מדובר במספר מצומצם של טעויות, שלא מתוך ניסיון לרמות, אין הצדקה לאישום, ולכל היותר היה מקום לטפל בכך באופן פנים משרדי.

בשולי דבריו ציין בית הדין כי התקשה להשתחרר "מתחושה קשה של ריבוי סכסוכים ומחלוקות בין עובדי המדינה ... איש כלפי רעהו הגישו תלונות, עקבו, חקרו, בדקו, האזינו, שלחו הודעות מפלילות או מכשילות" וכי בית הדין לא יהווה "כלי בידי עובדי המדינה ... לסגירת חשבונות איש עם רעהו" .

4.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי בירושלים על הכרעת הדין המזכה. בפסק דין מפורט ומנומק היטב דחה בית משפט קמא את ערעור המבקשת והותיר על כנו את זיכוי המשיב מהמיוחס לו בתובענה המשמעתית. ביחס לאישום

הראשון , ציין בית המשפט כי "נוכח מהות ומיהות העושה ותפקידו, לרבות אופן התנהלותו, ללא כל הערה מצד הממונים עליו במהלך השנים, ניתן להניח תרחישים חלופיים אשר יש בהם כדי לתת מענה הולם וסביר, ולמצער בגדרו של ספק סביר, המתיישב עם השכל הישר ומציאות חיינו, לתמיהות הלכאוריות העולות מהשוואת דיווחי הנוכחות של המשיב לרשומות ולהודעות..." . בהמשך לכך קבע בית המשפט כי " לא שוכנעתי כי ניתן להסיק מחומר הראיות בתיק שהונחה תשתית מספקת להרשעת המשיב. לאור האמור, נחה דעתי כי לא נפל פגם בהכרעת-דינו של בית-הדין המצדיק את התערבות ערכאת הערעור ויש להותיר את זיכויו של המשיב מהמיוחס לו בתובענה המשמעתית" (פסקה 17 לפסק הדין) .

בית המשפט עמד על כך שקביעותיו ומסקנותיו של בית הדין הן בגדר ממצאים שבעובדה וקביעות מהימנות, שבית משפט של ערעור לא ייטה להתערב בהם. עם זאת, בית המשפט לא הסתפק בכך ועמד בפירוט על הראיות שהוצגו, וציין כי " אכן, יש בצבר הראיות שהובא לחובתו של המשיב... כדי להקים חשד כי המשיב דיווח באופן כוזב על זמני עב ו דתו ", ועקב כך " עבר הנטל הטקטי אל המשיב להציע הסבר מתקבל על הדעת, ובעל אחיזה סבירה בחומר הראיות, שיש בו כדי לזרוע ספק סביר באשמתו ". ואולם, לאחר בחינת חומר הראיות קבע בית המשפט כי -

"לאחר עיון מוקפד בחומר הראיות בתיק, תוך שימת לב לטבלת העזר, לא שוכנעתי כי טענת המערערת לדיווחי כזב הינה המסקנה היחידה והבלעדית העולה מחומר הראיות בתיק. כעולה מהכרעת הדין, נוכח מהות ומיהות העושה ותפקידו, לרבות אופן התנהלותו, ללא כל הערה מצד הממונים עליו במהלך השנים, ניתן להניח תרחישים חלופיים אשר יש בהם כדי לתת מענה הולם וסביר, ולמצער בגדרו של ספק סביר, המתיישב עם השכל הישר ומציאות חיינו, לתמיהות הלכאוריות העולות מהשוואת דיווחי הנוכחות של המשיב לרשומות ולהודעות " (פסקה 31)

בהמשך לכך אישר בית המשפט את קביעות בית הדין גם בנוגע לאישומים השני והשלישי . ובאשר לאישום הרביעי , קבע בית המשפט כי אינו מוצא להתערב בקביעת בית הדין לפיה אין במעשים המיוחסים למשיב כדי להוליד תובענה משמעתית, וכי דרכם להתברר באופן פנים משרדי, והוסיף וקבע כי המעשים המיוחסים למשיב באישום זה זוכים להגנת "זוטי דברים", לפי סעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

5.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי, המופנית נגד זיכוי המשיב מהאישומים הראשון והרביעי בלבד. בבקשה נטען, בין היתר, כי קביעותיו של בית משפט קמא לפיהן על המדינה להוכיח היכן העובד שהה בפועל, וכי הוא מסר דיווח שקרי מתוך כוונה לרמות ולהפיק רווחים, סוטות מהקבוע בחוק ומההלכה הפסוקה וקובעות רף נורמטיבי חדש, שאינו נדרש בעבירות משמעת. בתוך כך נטען כי קביעות אלו, המהוות טעויות משפטיות מובהקות, הן בעלות השלכות רוחב קשות, בהיותן מכרסמות בהרתעת עובדי המדינה, באמון הציבור בשירות הציבור ובאמון המדינה בעובדיה ומטילות על המדינה נטל בלתי סביר.

6.

לאחר עיון בהכרעת דינו של בית הדין ובפסק דינו של בית המשפט קמא וכן בבקשה לרשות ערעור ובתגובת המשיב לבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה באשר אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור.

7.

כידוע, הלכה היא כי רשות לערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, ורק אם הבקשה מעלה שאלות עקרוניות הטעונות הכרעה, או שזאת נדרשת לשם מניעת עיוות דין חמור (בר"ש 773/20 אזולאי נ' נציבות שירות המדינה (11.2.2020); רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

אין זה המקרה שלפניי. כעולה מהמפורט והמצוטט לעיל, הכרעתו של בית הדין לזכות את המשיב מהאישומים שיוחסו לו מבוססת על כך שהמבקשת לא העמידה תשתית ראייתית מספקת ברף הנדרש בדין המשמעתי להוכיח כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב-התובענה. כך גם בית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעור המבקשת לאחר שמצא כי הכרעת דינו של בית הדין מבוססת במובהק על קביעות ומסקנות שהן בגדר ממצאים שבעובדה וקביעות מהימנות, שבית משפט של ערעור לא ייטה להתערב בהם. ובהמשך לכך בחן בית המשפט את התשתית הראייתית והגיע בעצמו למסקנה דומה, כמצוטט לעיל, לפיה " לא שוכנעתי כי ניתן להסיק מחומר הראיות בתיק שהונחה תשתית מספקת להרשעת המשיב ". מדובר אפוא בהכרעה עובדתית-ראייתית הנעוצה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, אשר אינה מצדיקה רשות ערעור ודיון נוסף ב"גלגול שלישי".

8.

עם זאת, למען הניח את דעתה של המבקשת, אדגיש כי אין בהחלטות בית הדין ובית המשפט קמא משום קביעה משפטית-עקרונית חדשה, או קביעת "רף נורמטיבי חדש", כנטען. בית הדין ובית המשפט לא שינו הלכות בדבר נטלי הוכחה ולא קבעו כי על התביעה מוטל ככלל הנטל להוכיח היכן שהה העובד - מחוץ למשרד, בעת שדיווח שהיה בעבודה - לצורך ביסוס העבירה המשמעתית של דיווח כוזב. הצורך להוכיח היכן שהה העובד כאמור עשויה להתעורר בנסיבות מסוימות בהן בהעדר מידע כזה נותר ספק סביר באשר לדיווח הכוזב, כגון בנסיבות שהראיות נגד העובד הן נסיבתיות וכאשר העובד היה רשאי במסגרת תפקידו לשהות מחוץ למשרד. בנסיבות כאלה ובהעדר בדיקת גרסת העובד לענין זה, עשוי להיוותר לפחות ספק סביר אם אכן מדובר בדיווח כוזב. זהו ההקשר בו עלתה בענייננו שאלת מקום שהותו של העובד, ובכך לא היה כל חידוש לעומת פסיקה משמעתית קודמת. לשון אחר - מדובר ביישום ההלכות והדינים הידועים היטב הנוגעים לנטלי הראיה ולביסוס הרשעה על ראיות נסיבתיות, ואין בקביעות בית הדין ובית המשפט משום סטייה מההלכה הנוהגת.

הוא הדין לענין היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירות משמעת. המבקשת טענה

בפני בית משפט קמא כי טעה בית הדין בכך שלא הרשיע את המשיב שכן ניתן להרשיע בעבירת משמעת גם ביסוד נפשי של רשלנות. בית המשפט הבהיר בפסק דינו (פסקה 38), כי בהתאם להלכה הפסוקה, "היסוד הנפשי הנדרש בדרך כלל בעבירות משמעת הוא יסוד של מודעות לטיב המעשה, ובנסיבות מסוימות, אף יסוד של רשלנות יספק דרישה זו

(עש"מ 3275/07

ציילר נ' נציבות שירות המדינה

(26.04.2009);

עש"מ 5550/98 גל-אור נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 326 (1999))". בית המשפט הוסיף והדגיש כי בית הדין לא קבע שלא הוכח היסוד הנפשי הנדרש להרשעת המשיב בעבירה של התנהגות בלתי הולמת בגין המעשים המיוחסים לו במסגרת האישום הרביעי, או שאין די בהוכחת רשלנות, אלא קבע כי בנסיבות המקרה דנן , תובענה משמעתית - על כל המשמעויות הנלוות לה - איננה מהווה את המסגרת המתאימה לטיפול במעשים שתוארו באישום הרביעי. בית המשפט קבע אף הוא, "לא בלי התלבטות", כי מעשיו של המשיב באישום הרביעי זוכים להגנת "זוטי דברים". הנה כי כן, גם לענין זה ההכרעה נטועה בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של המקרה, ואין מדובר בכל קביעה חדשה לגבי היסוד הנפשי הנדרש בעבירות משמעת.

9.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪.