בר"ש 4827/17 ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מחוז ירושלים נ. יעקב פודים

1.

עו"ד פודים, המשיב בבר"ש 4827/17 והמבקש בבר"ש 4922/17 (להלן, למען הנוחות: המשיב ), הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בשתי עבירות של התנהגות שאינה הולמת עורך דין, עבירה של אי ייצוג לקוחות בנאמנות ובמסירות ועבירה של אי מתן דין וחשבון כספי.

2.

על פי הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, לקוחו של המשיב (להלן: המתלונן ) העביר בשנת 2005 כספים למשיב על מנת שהלה יחזיק בהם בנאמנות לצורך עסקת העברת זכויות בנכס. העסקה הושלמה בשנת 2009 אך המשיב המשיך להחזיק בכספים אלה. המתלונן פנה לאורך השנים שוב ושוב למשיב, לרבות באמצעות עורך דין אחר, אך המשיב המשיך להחזיק בכספים. המשיב טען כי הכספים עוכבו בשל חובו של המתלונן כלפיו, אולם לא הגיש תביעה נגד המתלונן, כנדרש לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין ) לצורך מימוש זכות העיכוב. בנוסף, הורשע המשיב בכך שלא השיב לתלונת המתלונן ולפניות מטעם הקובל, ועד המחוז, בענין זה.

3.

בית הדין המשמעתי גזר את עונשו של המשיב - השעיה מלשכת עורכי הדין לצמיתות. בגזר הדין ניתן משקל הן לחומרת העבירות והן לעברו המשמעתי של המשיב אשר הצביע לדעת בית הדין על כך שאין מדובר במעידה חד פעמית אלא בדפוס חוזר.

4.

ערעור שהגיש המשיב לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, על הכרעת הדין ועל גזר הדין, נדחה.

5.

לעומת זאת, ערעורו לבית המשפט המחוזי בירושלים התקבל, אך לענין העונש בלבד. לענין הכרעת הדין קבע בית המשפט, כי לפי עדותו של המשיב עצמו הוא עיכב את הכספים בלי להגיש תביעה כנדרש לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, ולפיכך כשל. כן הוסף כי המשיב לא פעל על פי דרישות המתלונן להשיב לו את הכספים ולהעביר לו חשבונות ביחס לכספים אלה.

טענות המשיב לפיהן הוא לא הגיש תביעה נגד המתלונן בשל היכרותו האישית עם המתלונן ובשל כך שסבר שלא יהיה בכך תועלת בשל חובותיו של המתלונן, וכן כי היה מקום להמתין לסיומו של ההליך האזרחי המתנהל בין השניים (תביעה שהגיש המתלונן נגד המשיב בחודש מאי 2013, והמשיב הגיש בעקבותיה תביעה שכנגד), נדחו כולן. גם טענות להגנה מן הצדק ולזוטי דברים נדחו.

6.

כאמור לענין העונש ראה בית המשפט המחוזי להקל עם המשיב. שני נימוקים עמדו ביסוד החלטה זו. האחד , מתן משקל בגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי לעבירה של הצגת מצג שווא בפני המתלונן כי תיק מסוים ממשיך להתנהל חרף העובדה שניתן בו פסק דין; זאת על אף שבית הדין זיכה את המשיב מעבירה זו בהכרעת הדין. ו השני , הדגש שהושם בגזר הדין על כך שהמשיב שלח יד בכספי המתלונן. בית המשפט המחוזי סבר כי טענתו של המשיב לפיה המתלונן עוד חב לו תשלום ראויה לבירור, ולפיכך יש באמור כדי להרחיק את המקרה משליחת יד בכספי לוקח אל מקרה חמור פחות של עיכוב שלא כדין. בשורה התחתונה העמיד בית המשפט המחוזי את תקופת ההשעיה של המשיב על 6 שנים.

7.

מכאן שתי בקשות רשות הערעור שלפני - של ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כנגד העונש, ושל המשיב כנגד דחיית ערעוריו על הכרעת הדין וכנגד העונש. טענתה של ועדת האתיקה היא כי העונש, כפי שהעמידו בית המשפט המחוזי, סוטה לקולה באופן בלתי סביר. מנגד, טענתו של המשיב היא כי העונש חריג בחומרתו, זאת גם לנוכח גילו של המשיב (67) והמשמעות שתהיה להשעיה ארוכה על המשך עיסוקו כעורך דין. לצורך טיעונו אף הביא המשיב דוגמאות מפסיקה קרובה של בתי הדין למשמעת. לענין הכרעת הדין חזר המשיב על טענותיו שנטענו בערכאות הקודמות.

8.

לאחר העיון הגעתי למסקנה כי דין שתי בקשות רשות הערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן אך במקרים חריגים שבחריגים ובמשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה , כמאמרו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פסקה ז (10.5.2009). בענייננו לא מתקיימות נסיבות שכאלה, לא לענין הכרעת הדין וודאי לא לענין חומרת (או קולת) העונש, שהרי זה ככלל לא יכול לשמש עילה לדיון בגלגול רביעי (בר"ש 4110/15 מאג'ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל , פסקה ו (18.6.2015)) .

9.

אשר על כן, הבקשות נדחות. כל צד יישא בהוצאותיו.