פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ש
4110/15
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
המערער:
מסאלחה מאג'ד
נ ג ד
המשיבים:
1. לשכת עורכי הדין בישראל
2. הועד המחוזי - מחוז צפון
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.5.15
בתיק עמל"ע 62086-01-15
בשם המערער:
עו"ד איבראהים אמאני
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא
מ' דרורי ) בעמל"ע 62086-01-15 מיום 12.5.2015. במסגרת פסק הדין התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד הרן, עו"ד שובל ועו"ד ויטמן) בבד"א 65/14 מיום 21.5.2014, כך שנקבע כי תחת עונש השעיה של שישה חודשים, יוחזר העונש של 30 חודשי השעיה שהטיל בית הדין המשמעתי במחוז צפון על המבקש (עו"ד נערה, עו"ד חילו ועו"ד זועבי), בבד"מ 11/12 מיום 21.5.2014.
רקע והליכים משמעתיים
ב.
המבקש ייצג מתלונן בתביעת נזיקין בעקבות נזקי גוף שנגרמו למתלונן בתאונת דרכים בשנת 2001. המבקש הגיע להסדר עם חברת הביטוח שלפיו הפיצוי שישולם למתלונן יהיה בסך של 8,000 ש"ח. למתלונן נקבעה בביטוח לאומי דרגת נכות של 10%. המתלונן טען כי המבקש טיפל בעניינו ברשלנות ולכן הגיש בשנת 2007 תביעה נגדו בבית משפט השלום בנצרת (ת"א 3509/07). בית המשפט קבע ביום 3.5.2010 כי במעשיו ובמחדליו של המבקש בטיפול בעניינו של המתלונן הייתה התרשלות המצדיקה לחייבו בפיצויים בסך של 87,000 ש"ח.
ג.
המתלונן הגיש קובלנה נגד המבקש ללשכת עורכי-הדין. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז צפון (עו"ד נערה, עו"ד חילו ועו"ד זועבי, בד"מ 11/12) הרשיע ביום 13.11.2012 את המבקש, על פי הודאתו בכתב קובלנה מתוקן, בעבירות של הפרת חובת עורך דין, פעולה בניגוד לחובות נאמנות ומסירות ללקוח ומעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. בית הדין גזר על המבקש, ביום 21.5.2014, 30 חודשי השעיה בפועל, שיחלו לאחר ריצוי כל ההשעיות שהוטלו על המבקש בעבר, אותו מנה. כן הוטלו על המבקש שלוש שנות השעיה על תנאי למשך שלוש שנים מיום ריצוי ההשעיה בפועל והוצאות בסך של 2,500 ש"ח. בית הדין ציין כי למבקש שמונה הרשעות קודמות, ולכן אין מדובר במעידה חד פעמית. עוד צוין כי הפיצויים למתלונן שקבע בית משפט השלום, לא שולמו. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין.
ד.
בית הדין המשמעתי הארצי סבר כי בית הדין המשמעתי המחוזי החמיר ביתר עם המבקש, וכי יש להפחית את עונש ההשעיה שהוטל עליו, כך שהעונש יועמד על ששה חודשי השעיה בלבד ושאר הוראות גזר הדין יעמדו בעינן. על פסק הדין הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. יצוין כי לשיטת בית הדין הארצי, לא היה מקום להתיחס לאי תשלום הפיצויים, שכן נושא זה נמחק מכתב הקובלנה בשעתו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ה.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי והשיב על כנו את העונש שהטיל בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש. בית המשפט ציין, בין השאר, כי זכותו וחובתו של בית המשפט להתבונן בתמונה הכוללת, ולהביא בחשבון את העובדה שהמבקש לא שילם למתלונן את התשלום שהוטל עליו, אף שעברו כחמש שנים מיום מתן פסק הדין של בית משפט השלום בנצרת; בית המשפט ציין כי יתכן שחלק מהסכום שולם, אך לא הוצגו בפניו מסמכים המעידים על תשלום הסכום המלא. בית המשפט הוסיף, כי מנקודת מבטו של המתלונן ומנקודת מבט של החברה בכללותה, המבקש לא קיים החלטה שיפוטית במשך חמש שנים, והמתלונן, שניזוק לפני כ-15 שנה, וזכה בפסק דין לפני חמש שנים,
לא קיבל את המגיע לו. בנוסף, ציין בית המשפט כי המבקש העיד שמצבו הכלכלי טוב, ולכן תימה מדוע לא שילם את יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל שפתח המתלונן נגדו.
א.
בית המשפט המחוזי קבע, כי עברו המשמעתי של המבקש רלבנטי לצורכי שיקולי ענישה רחבים, וכי צדק בית הדין המשמעתי המחוזי כשקבע כי מדובר בדפוס התנהגות. נקבע כי נוכח עברו המשמעתי המכביד של המבקש, אשר נדון לתקופות השעיה רבות, שסופן בשנת 2021, אין הוא זכאי ליהנות מענישה מופחתת. בית המשפט העיר, כי היה על בית הדין המשמעתי הארצי לנמק בצורה מפורטת הרבה יותר מדוע העמיד את העונש על חמישית מהעונש שקבע בית הדין המשמעתי המחוזי. מכל מקום, קבע בית המשפט כי פסק דינו של בית המשפט המשמעתי המחוזי מבוסס וראוי לאימוץ, וכך עשה.
כלפי פסק הדין הגיש המבקש את הבקשה שלפניי.
הבקשה
ב.
המבקש טוען כי במקרה דנן מתעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית. בין היתר, טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע כי מדובר בעבירה שהחלה בשנת 2001 והמשיכה עד שנת 2010. לדעת המבקש, מדובר בעבירת רשלנות שבוצעה על ידיו, אם בכלל, בשנת 2001; המבקש מזכיר, כי המתלונן חתם על שטרי סילוק וקיבל לידיו את הפיצוי, ואף שכר את שירותיו לעניינים נוספים. לדעת המבקש, ההתרשלות בניהול התביעה הייתה טעות בשיקול הדעת, שלא נעשתה בחוסר תום לב או בזדון, ולכן לא היה מקום להחמיר בעונשו. עוד טוען המבקש כי טעה בית המשפט כשהחמיר בעונש נוכח אי הידיעה בנוגע לשיעור הסכום ששולם על חשבון פסק הדין. בכך, לדעת המבקש, התעלם בית המשפט מהעובדה שנתון זה אינו חלק מן העבירה, ומכך שהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.4.2015, המורה לו להתייחס לשאלה האם הסכום שולם למתלונן, לא נתקבלה על ידיו.
ג.
לטענת המבקש, העונש שהוטל עליו חריג בחומרתו בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה. לדבריו, בית המשפט לא ייחס כל משקל לנסיבותיו האישיות ולנסיבות ביצוע העבירה. לדעת המבקש, העונש אינו מידתי והוחמר בשל דעה קדומה שלילית של בית המשפט נוכח עברו של המבקש. בעניין זה טוען המבקש כי העובדה שהוא מושעה, אין בה כדי להצדיק השעיה ארוכה, וכי פסק דינו של בית הדין הארצי מדבר בעד עצמו. בנוסף טוען המבקש כי יש לקבל את בקשתו לאור הפער בין העונשים שהטילו עליו בתי הדין. לטענת המבקש, החזרת העונש של 30 חודשי השעיה, לאחר שהופחת לששה חודשים, מהווה אי יציבות במשפט, אשר גרמה לו עיוות דין המצדיק התערבות של בית משפט זה. המבקש עותר, איפוא, להפחית את עונשו חזרה לששה חודשים.
הכרעה
ד.
לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה לא ראיתי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בבית משפט זה בגלגול רביעי – שראשיתו שתי ערכאות משמעתיות והמשכו בבית המשפט המחוזי, נשקלת רק במקרים חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (ראו למשל: בר"ש 2180/13 רוטנשטרייך נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א (26.6.2013); בר"ש 1180/13 הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל נ' אברהמי
(17.3.2013)). לאחר העיון בבקשה, סבורני כי אין ענייננו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים, שכן אין הוא מעורר שאלה משפטית או כללית מהסוג הבא בגדרים אלה, ועניינו יישום הלכות קיימות.
ה.
כאמור, בנידון דידן אין המדובר בעניין המצדיק התערבות והמגיע לכלל "משורה שבמשורה". לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק שקילת רשות ערעור בגלגול רביעי. העובדה שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי נהפך פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי והוחזר העונש שהוטל על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי אינה, כשלעצמה, עילה לרשות ערעור (השוו: בר"ש 1072/14 פודים נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים (18.2.2014)). חוששני כי אף ביתר טענות המבקש אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול רביעי. תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי בנדון דא ראוי לבית המשפט ליתן דעתו לתמונה הכוללת, ולא היה דופי בהתייחסות לאי תשלום הפיצוים למתלונן. חוששני כי גם בטיעוניו אין המבקש טוען כי שילם את הפיצוי.
ו.
זאת ועוד, לא אחת קבע בית משפט זה כי חומרת העונש אינה, ככלל, עילה לדיון בגלגול שלישי, ומקל וחומר, בגלגול "רביעי" (השוו: בר"ש 8984/14 אבני עו"ד נ. ועדת האתיקה המחוזית (6.1.2015)). במיוחד הדברים נכונים שעה שעסקינן במאטריה דידן בה "הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה" (בר"ש 2576/13 סגל נ' לשכת עורכי הדין – ועד מחוז חיפה , פסקה יג (16.5.2013)). אין לכחד כי עברו המשמעתי של המבקש מכביד ומקשה על התייחסות סלחנית כלפיו; התנהגות חוזרת של עבירות משמעת אינה כורתת רק את הענף שעליו יושב עורך הדין החוטא, אלא את גזע המקצוע, ומוציאה לו שם לא טוב, בשעה שרוב רובם של חבריו הם ישרי דרך. אקוה כי המבקש –אשר צר שהגיע לידי כך – יתן
אל לבו במבט לעתיד את המחיר שהוא משלם בשל מעשיו ומחדליו, ולא ישוב לכגון דא.
ז.
סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש .
ניתנה היום, א' בתמוז התשע"ה (18.6.2015).
המשנה לנשיאה