בר"ש 8998/17 חיים ארבל נ. ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בת"א יפו

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' שחם ) מיום 19.10.2017 בעמל"ע 8768-07-17, במסגרתו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על החלטתו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 22.5.2017 בבד"א 70/16, אשר קיבלה באופן חלקי את ערעורו של המבקש על החלטותיו של בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 10/16.

2.

ביום 10.7.2011 הוגש כתב אישום נגד המבקש אשר ייחס לו עבירות של גניבה בידי מורשה וקבלת דבר במרמה. ביום 14.4.2015, לאחר ניהול הליך הוכחות, הרשיע בית משפט השלום בתל אביב-יפו את המבקש בעבירות אלה ובגזר דין מיום 2.7.2015 הטיל עליו, בין היתר, עונש של 4.5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות (ת"פ 15525-07-11).

ערעורו של המבקש על פסק הדין התקבל ביום 14.12.2015 כך שבית המשפט המחוזי ביטל את הרשעתו בעבירה של גניבה בידי מורשה, אך הותיר את ההרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה על כנה, והעמיד את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות על חודש אחד (ע"פ 56264-07-15).

3.

במקביל להליך הפלילי, ביום 30.10.2011, הגישה ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין (להלן: ועדת האתיקה ) קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי על בסיס העובדות שבכתב האישום (בד"מ 94/11, להלן: הקובלנה ). במסגרת ההליך המשמעתי הגיש המבקש הודעה לבית הדין, במסגרתה הודה בכל המיוחס לו בקובלנה וביקש כי בית הדין ירשיע אותו ויעבור לשלב גזר הדין. ביום 2.6.2013 נתן בית הדין המחוזי החלטה "כמבוקש", ובהמשך התיק אוחד עם מספר תיקים משמעתיים נוספים (להלן:

התיק המאוחד ). בנוסף, בהתאם להחלטת בית הדין המחוזי מיום 3.8.2015, הושעה המבקש זמנית לפי סעיף 78ב לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין או החוק ), החל מיום 1.10.2015.

ביום 20.1.2016 הגישה ועדת האתיקה בקשה להפסיק את הדיון בקובלנה, מכיוון שלאחר דיון הוועדה בתוצאות פסק הדין בערעור בהליך הפלילי הוחלט להגיש בעניינו של המבקש בקשה להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק. ביום 26.1.2016 אכן הגישה הוועדה לבית הדין המשמעתי המחוזי בקשה לפי סעיף 75 האמור (בד"מ 10/16). בהחלטה מיום 10.2.2016 הורתה נשיאות בית הדין המשמעתי המחוזי על הפסקת הדיון בבירור הקובלנה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית הדין הארצי, וזה קיבל את הערעור והורה על החזרת הדיון לבית הדין המחוזי. בהחלטה מיום 13.4.2016, לאחר דיון, הרשיע בית הדין המחוזי את המבקש בקובלנה, לבקשתו, והורה על דחיית הטיעונים לעונש ומתן גזר הדין לאחר תום הדיון בשאר הקובלנות המאוחדות בתיק. בקשת ועדת האתיקה לביטול הרשעה זו נדחתה בהחלטת בית הדין המחוזי מיום 31.5.2016. בהמשך, בהחלטה מיום 5.7.2016, הושהה הדיון בתיק המאוחד.

4.

ביני לביני, המשיך להתנהל בבית הדין המשמעתי המחוזי הדיון בבקשה להטלת עונש משמעתי לפי סעיף 75 לחוק, במסגרתו העלה המבקש טענה מקדמית לפיה אין לבית הדין סמכות לדון בבקשה נוכח טענת "סיכון כפול", שכן המבקש הורשע על פי הודאתו במסגרת הקובלנה במעשים זהים ועבירות זהות לאלה המפורטות בבקשה זו. בהחלטה בטענת המבקש עמד בית הדין על כך שעניינה של טענת "סיכון כפול" הוא באיסור העמדה לדין של אדם בגין מעשה בגינו כבר הועמד לדין בהליך אחר, וכמובן איסור הטלת עונש על מעשה בגינו כבר הוטל עליו עונש בהליך אחר. עם זאת, בית הדין דחה את טענת המבקש, בקבעו כי "אין חפיפה מלאה בין הערכים המוגנים שבניהול קובלנה 'רגילה' לבין בקשה מכוח סעיף 75 לחוק", היות שהליך הקובלנה הינו הליך משפטי מלא המנוהל בשל חשד בביצוע עבירות משמעתיות, ואילו הליכי הענישה לפי סעיף 75 לחוק הינם הליכים להטלת ענישה משמעתית בעקבות הרשעה חלוטה בפלילים של עורך דין בעבירות שיש בהן קלון. עוד קבע בית הדין, כי לאור העובדה שטרם נגזר דינו של המבקש במסגרת הקובלנה, אין מניעה לדון בבקשה להטלת עונש וכי אין בכך פגיעה בזכויות המבקש, אשר יוכל לטעון במסגרת הטיעונים לעונש בקובלנה כי כבר נענש על מעשיו במסגרת הליך זה.

בהמשך הדיון בבקשה לפי סעיף 75, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה קיים קלון בעבירה בה הורשע המבקש בהליך הפלילי, ובהחלטה מיום 9.1.2017 הוטל על המבקש עונש של הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין לפי סעיף 68(5) לחוק.

5.

המבקש הגיש לבית הדין המשמעתי הארצי ערעור על החלטותיו של בית הדין המשמעתי המחוזי הן לענין טענת הסיכון הכפול והן לענין העונש שהוטל עליו (בד"א 70/16). בהחלטה מיום 22.5.2017 אימץ בית הדין המשמעתי הארצי את קביעתו של בית הדין המחוזי ודחה את ערעורו של המבקש בנוגע לטענת הסיכון הכפול. יחד עם זאת, קיבל בית הדין הארצי את ערעורו של המבקש בנוגע לחומרת העונש, וגזר על המבקש 3.5 שנות השעיה מלשכת עורכי הדין, בנוסף לתקופת ההשעיה הזמנית שהוטלה עליו.

6.

המבקש לא השלים עם החלטתו של בית הדין המשמעתי הארצי, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נסב בעיקרו על חומרת העונש שהושת עליו (עמל"ע 8768-07-17). בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי יש ממש בטענתו של המבקש כי המשך ניהולו של ההליך להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק כאשר קיימת הרשעה בהליך הקובלנה מעורר קושי. עם זאת, קבע בית המשפט כי אין בכך כדי לגרום למבקש עיוות דין המצדיק את ביטול עונשו, היות שבמסגרת הקובלנה המבקש הודה באשמתו כך שניהול ההליך לא הטיל עליו נטל גדול, והיות שעל המבקש לא הוטל עונש במסגרת הקובלנה, וועדת האתיקה אף הודיעה כי הוא גם לא צפוי להיענש באותו הליך בגין אותם מעשים. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה תקופת ההשעיה הזמנית לא הובאה בחשבון בקביעת העונש שהוטל עליו, כמצוות הוראת סעיף 78(ז) לחוק, וקבע כי מהחלטת בית הדין הארצי עולה בבירור כי זה היה מודע לתקופת השעיה הזמנית בה היה שרוי המבקש והורה במפורש כי העונש שהטיל ירוצה בנוסף אליה. עוד נקבע כי במסגרת הליכים משמעתיים לפי חוק לשכת עורכי הדין אין חובה לפעול על פי המתודולוגיה שנקבעה לענין הבניית שיקול הדעת בענישה בחוק העונשין, התשל"ז-1977, למרות שישנה פסיקה אשר החילה עקרונות דומים בהליכים משמעתיים. באשר לעונש שהוטל על המבקש, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו, בעיקר בהתחשב בנסיבותיו האישיות, והטיל עליו תקופת השעיה של שנתיים, בנוסף לתקופת ההשעיה הזמנית.

7.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בה טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בנוגע לדחיית טענותיו באשר לסוגיית הסיכון הכפול, שכן בית משפט זה קבע בעל"ע 3572/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בוטח (4.9.2007) (להלן: ענין בוטח ) כי לאחר הרשעתו של עורך דין בפלילים נתונה לוועדת האתיקה הפררוגטיבה לבחור אם להגיש בקשה להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק או קובלנה בשל עבירות משמעת, ועל כן, לטענתו, לא ניתן היה להגיש בעניינו את שתיהן. כמו כן, נטען כי הערכאות דלמטה לא פעלו בעניינו על פי המתודולוגיה אשר נקבעה בתיקון 113 לחוק העונשין, וזאת למרות שהפסיקה קבעה כי יש להחילו בהליכים משמעתיים, וכי יש לקזז את תקופת השעייתו הזמנית מתקופת ההשעיה שהוטלה עליו במסגרת ההליך לפי סעיף 75 לחוק. לטענת המבקש נושאים אלה חורגים מעניינו האישי ונוגעים לכלל ציבור עורכי הדין והמתדיינים בבתי הדין המשמעתיים.

8.

בתשובתה לבקשה טענה ועדת האתיקה כי יש לדחות את בקשתו של המבקש, שכן אף אחת מטענותיו אינה מעלה שאלה החורגת מעניינו האישי וכי אלה נדונו ונדחו בכל אחת מהערכאות דלמטה.

9.

לאחר העיון הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור ב" גלגול רביעי " תינתן אך במקרים חריגים שבחריגים ובמשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה , כדבריו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פסקה ז (10.5.2009). בענייננו לא מתקיימות נסיבות שכאלה.

טענות המבקש בנוגע לאי קיזוז תקופת השעייתו הזמנית, כמו גם בענין תיקון 113 לחוק העונשין, אינן מעלות כל שאלה עקרונית הטעונה הכרעה, ואינן אלא ניסיון שלישי להפחית מחומרת עונשו. זאת, שעה שידוע כי חומרת העונש אינה, ככלל, עילה לדיון בגלגול שלישי, ומקל וחומר, בגלגול רביעי (בר"ש 4110/15 מאג'ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל , פסקה ג (18.6.2015)) .

באשר לטענת הסיכון הכפול. יש לציין כי הדברים אשר הביא המבקש בענין בוטח נאמרו בנוגע למקרה בו הגישה ועדת האתיקה בקשה להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק, ולחלופין קובלנה "רגילה" – וזאת באותה הבקשה. בית המשפט עמד על ההבדלים בין שני ההליכים, וקבע כי לא ניתן להגיש את שתיהן במסגרת אותו הליך . לצד זאת, באותו מקרה עמד השופט א' רובינשטיין על האפשרות לנהל שני הליכים נפרדים – בקשה להטלת עונש לפי סעיף 75 והליך נוסף של קובלנה "רגילה" – והשאיר את הנושא בצריך עיון, בציינו כי "לעת הזאת, מכל מקום, יש להותיר לבתי הדין למשמעת לגבש את עמדתם, ועל כן בנקודה זו תם הדיון אך לא נשלם" (פסקה י"ד, שם).

אכן, התנהלותה של ועדת האתיקה בענייננו אינה נקיה מספק. אולם, לא שוכנעתי, כפי שבית משפט קמא לא שוכנע, כי נגרם למבקש עיוות דין בשל התנהלות זו. בנסיבות אלו, אינני מוצא כי נדרשת הכרעה בסוגיה האמורה אף עתה, בגלגול רביעי.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית. כל צד יישא בהוצאותיו.