בר"ש 4595/18 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין מחוז ת"א וה נ. יעל ור

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דורות ) מיום 9.5.2018 בעב"י

42698-02-18 אשר קיבל בחלקו את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 10.1.2018 בבד"א

73/17 ובד"א 87/17.

2.

ביום 22.1.2017 הוגשה קובלנה נגד המשיבה, לפיה יוחסו למשיבה עבירות של עיכוב כספים ושליחת יד בכספי פיקדונות שלא כדין על פי סעיף 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי אתיקה ) , עבירות התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין וביצוע מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, וכן עבירת אי מתן תשובה לקובלת שכן המשיבה לא השיבה לשלוש פניות מטעם המבקשת.

3.

בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין קבע כי מן הראיות שהוצגו בפניו, לרבות עדויותיהן של המשיבה והמתלוננת שתלונתה הביאה להגשת הקובלנה, עולה כי ביום 24.11.2013 עם סיום הליך ערעור אזרחי בו טיפלה המשיבה לטובת המתלוננת, הופקד בחשבונה הפרטי של המשיבה סך של 13,145 ₪ על ידי מזכירות בית המשפט העליון. כספים אלה נותרו בחשבונה של המשיבה למעלה מ-3 שנים לאחר הפקדתם בנאמנות בידיה, ונעשה בהם שימוש פרטי. בית הדין קבע כי אף אם תתקבל גרסת המשיבה על כך שלא הייתה מודעת לעצם ביצוע החזר הפיקדון לחשבונה, אין מחלוקת כי הדבר הובא לידיעתה על ידי המתלוננת בסמוך ליום 4.6.2015, ובכל זאת הכספים הוחזרו רק כשנה וחצי לאחר מכן ורק לאחר שהוגשה נגד המשיבה תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות וכן תלונה ללשכת עורכי הדין בגין אי החזרת הכספים. בית הדין המחוזי הרשיע את המשיבה בעבירות המיוחסות לה והשית עליה את העונשים הבאים: 7 חודשי השעיה בפועל; 12 חודשי השעיה על תנאי למשך 24 חודשים, בתנאי שלא תעבור אף אחת מהעבירות בהן הורשעה; תשלום קנס בסך 2,500 ש"ח.

4.

הן המבקשת והן המשיבה הגישו ערעורים לבית הדין המשמעתי הארצי. בית הדין הארצי קבע כי לא הוכח בנסיבות המקרה היסוד הנפשי של מרמה או כוונה לשלילת קבע הנדרש להרשעה בעבירת שליחת יד בכספי פיקדון, ולכן זוכתה המשיבה מעבירה זו. כמו כן, המשיבה זוכתה בהסכמת המבקשת מעבירה של אי מתן תשובה לקובלת, מאחר שנקבע שלא נחקרה לגבי עבירה זו במהלך עדותה בבית הדין המחוזי ולא הוצגו ראיות לענין

זה.לענין העונש, קבע בית הדין הארצי כי מלכתחילה העונש שהושת על המשיבה הולם יותר הרשעה בעבירת עיכוב כספי פיקדון ולא שליחת יד בהם, ועל כן אין להתערב בו. לאור זיכויה של המשיבה מהאישום באי מתן תשובה לקובלת, הופחת חודש אחד מעונש ההשעיה בפועל והוא הועמד על 6 חודשים.

5.

המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, בו טענה נגד כך שהעונש שהושת עליה לא הוקל חרף זיכויה מעבירת שליחת יד בכספי הלקוח, וכן טענה ל"התערבות יתר" של בית הדין המשמעתי המחוזי בחקירות המשיבה והמתלוננת במהלך דיון ההוכחות אשר מצדיקה את זיכויה מחמת הגנה מן הצדק. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי נפל פגם באופן ניהול הדיון בבית הדין המחוזי על ידי חברי המותב, אשר במהלך עדותה של המשיבה שאלו אותה בעצמם בנוגע למיוחס לה על פני 15 עמודי פרוטוקול. עוד נקבע כי ככלל מקומן של טענות מסוג זה הוא בהליך פסלות, והטעם שניתן לכך שלא ננקט הליך כזה על ידי בא כוח המשיבה בדיון הוא שבהליכים משמעתיים לא ניתן לערער על החלטת בית הדין המחוזי בענין פסלות בפני בית הדין הארצי, אלא במסגרת הערעור על פסק הדין. מכל מקום, בית המשפט המחוזי מצא כי לא הייתה באותה מעורבות יתר של חברי המותב כדי לגרום לעיוות דין אשר יכול להצדיק קבלתה של טענת הגנה מן הצדק, אולם ניתן להביא שיקול זה בחשבון במסגרת שיקולי הענישה. באשר לטענתה הנוספת של המשיבה, נקבע כי לא ניתן לקבל כי לזיכוי המשיבה מעבירת שליחת יד לא תהיה כל השפעה על גזר הדין. בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו והעמיד את עונש ההשעיה בפועל על חודשיים וחצי.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, במסגרתה טוענת המבקשת כי לא היה מקום לקבוע כי העובדה שבית הדין שאל שאלות רבות במסגרת חקירות העדים גרמה לפגם בניהול ההליך שכן הדבר בסמכותו על פי דין. עוד נטען כי המשיבה לא העלתה כל טענת פסלות כלפי חברי בית הדין המחוזי בשעת הדיון, ומשכך לא היה מקום להידרש לטענה בדיעבד.

7.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

המדובר בענייננו בבקשה לערעור לאחר שעניינה של המשיבה כבר נדון בשלוש ערכאות קודמות. כידוע, רשות ערעור ב" גלגול רביעי " תינתן אך ורק במקרים חריגים שבחריגים ובמשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה

(ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), כביטויו של השופט רובינשטיין

בבר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פסקה ז (10.5.2009)).

9.

בענייננו לא מתקיימות נסיבות חריגות שכאלה. על אף הניסיון לשוות לבקשה נופך עקרוני, הבקשה למעשה נסבה כולה על חומרת העונש שהוטל על המשיבה. אף כי ספק בעיני אם היה צידוק להתערבות כה משמעותית בעונש שהוטל על המשיבה, עדיין חומרת העונש שנגזר אינה יכולה, ככלל, לשמש עילה למתן רשות ערעור "בגלגול רביעי" ( בר"ש 4110/15 מאג'ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל , פסקה ו (18.6.2015)) . בית המשפט המחוזי הכריע כי בנסיבות הענין לפיהן החקירה הראשית התנהלה רובה ככולה בידי אב בית הדין, נפל פגם מסוים בניהול ההליך אך לא נגרם עיוות דין ו כי ניתן להביא שיקול זה בחשבון במסגרת שיקולי הענישה. טענות המבקשת באשר לקיום הפגם בהתנהלות בית הדין המחוזי נוגעות ליישום הדין ואינן מעלות כל שאלה עקרונית כללית המצדיקה רשות ערעור ב"גלגול רביעי". יתר על כן, מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ברי כי התערבותו בגזר הדין נבעה בעיקר מכך שבנסיבות זיכויה של המשיבה מן העבירה החמורה של שליחת יד בכספי לקוח, חורג העונש שהוטל עליה ממדיניות הענישה הראויה (ראו לענין זה פסקאות 12, 15-16 לפסק הדין).

10.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיבה, לא אעשה צו להוצאות.