בר"ש 599/21שמואל יוסף נ. לשכת עורכי הדין מחוז דרום

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' זינגר ) בעב"י 48775-06-20 מיום 30.11.2020, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן:

בית הדין המשמעתי הארצי ) בבד"א 50/19 מיום 11.3.2020, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז דרום (להלן: בית הדין המשמעתי המחוזי ) בבד"מ 14/15, הכרעת הדין מיום 6.8.2018 וגזר הדין מיום 11.9.2019.

2.

נגד המבקש הוגש כתב קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז דרום, המייחס לו עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין , התשכ"א-1961 (להלן: החוק ); פגיעה בכבוד המקצוע, לפי סעיף 53 לחוק; הפרעה לבית המשפט לעשות משפט, לפי סעיף 54 לחוק וכלל 2 ל כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) , התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה ); התנהגות שאינה בדרך ארץ כלפי הצד שכנגד, לפי כלל 23 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק; טיעון שלא בדרך ארץ, פגיעה בכבודו של הצד שכנגד וכל אדם אחר, לפי כלל 33 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק; אי גילוי יחס חברי כלפי חבר למקצוע, לפי כלל 26 לכללי האתיקה. על פי הנטען בכתב הקובלנה, המבקש, במסגרת הליך משפטי שניהל, התבטא בכתב ובעל-פה בלשון בוטה ולא הולמת כנגד בית המשפט וכלפי המתלוננת. כך, בין היתר, ייחס לבית המשפט, שוב ושוב, "מעשי רמייה", "הטיות משפט" ו"התנהלות מושחתת".

3.

ביום 6.8.2018 הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי את המבקש במרבית העבירות שיוחסו לו בגין התבטאויותיו, למעט שני מקרים שהתרחשו מחוץ לכתלי בית המשפט ולא הובאו ראיות מספקות בעניינם. בהכרעת הדין נקבע, בין היתר, כי התבטאויותיו של המבקש הן בגדר השתלחות בוטה ונטולת רסן, שלא ראויה לעורך-דין. עוד צוין כי המבקש הודה בהתבטאויות שיוחסו לו, ואף הצדיק אותן והמשיך לנקוט בלשון דומה כלפי בית הדין במסגרת ההליך המשמעתי דנן.

4.

ביום 11.9.2019 גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש עונש השעיה בפועל של עשר שנים מיום סיום השעייתו האחרונה ובמצטבר לכל עונש השעיה בפועל שהושת עליו, וכן חיוב בהוצאות הלשכה בסך 3,000 ₪.

5.

המבקש ערער על הרשעתו לבית הדין המשמעתי הארצי, בין היתר בטענה לפיה כללי האתיקה אינה חלים כאשר נעשים מעשים פליליים בבית המשפט . ביום 11.3.2020

בית הדין המשמעתי הארצי דחה פה אחד ערעור המבקש באשר להכרעת הדין, בקבעו כי אין כל ממש בטענות וכי לא הובאה אף אסמכתה משפטית מטעם המבקש. באשר לגזר הדין, הופחת עונשו של המבקש להשעיה של חמש שנים, בשל טעות של בית הדין המשמעתי המחוזי בחישוב תקופת ההשעיה לה עתרה הקובלת, ובשל גילו המבוגר יחסית של המבקש.

6.

המבקש ערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את ערעורו

ביום 30.11.2020 . נקבע כי בניגוד לנטען, אין מקום לבחון ביחס לכל אחת מההתבטאויות האם נכונות הן, וכי ממילא הדבר אינו מתיר לעורך-דין לנקוט בלשון הבוטה בה נקט המבקש. גם לגופם של דברים בית המשפט לא התרשם כי נגרמה הטיית משפט בולטת המצדיקה את התנהלות המבקש. עוד נקבע כי אין להתערב בהכרעה ביחס לגזר הדין, וזאת בהתחשב בעברו המשמעתי של המבקש, התבטאויותיו החוזרות ונשנות וכן העובדה שלא הפנים את חומרת מעשיו.

7.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי, בה שב ומעלה המבקש את טענותיו בנוגע להטיית דין שנגרמה לו בכל הערכאות, תוך שהוא מייחס גם לבית משפט קמא האשמות חמורות של "סחיטה באיומים".

8.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בקשות רשות ערעור הנוגעות להליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין מגיעות לבית משפט זה "בגלגול רביעי", קרי לאחר שנבחנו לפני שלוש ערכאות. בהתאם, רשות ערעור במקרים מעין אלה ניתנת במשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה , כדבריו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פסקה ז (10.5.2009). הבקשה דנן אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ואף לא נטען לכך. גם לגוף הענין, איני סבור כי למבקש נגרם עוול או עיוות דין.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין לא יהא צו להוצאות.