בר"ש 716/21עו"ד משה מאור נ. ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם ) בעב"י 53619-09-20 מיום 7.1.2021, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 24/20 מיום 30.8.2020 בכל הנוגע להרשעתו של המבקש, והתקבל באופן חלקי ערעורו על חומרת העונש אשר הושת עליו. בית הדין המשמעתי הארצי קיבל בחלקו את ערעור המבקש על הכרעת דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי ובהתאם גם את ערעורו על גזר הדין (בד"מ 104/14).

2.

נגד המבקש הוגש כתב קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז תל-אביב והמרכז (לעיל ולהלן: בית הדין המשמעתי המחוזי ), המייחס לו עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין (שלוש עבירות), לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק ); התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (שלוש עבירות), לפי סעיף 61(3) לחוק; הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח (שתי עבירות), לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה ) וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק; עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדון, לפי סעיף 40 לכללי האתיקה; עיכוב מסמכים שלא כדין, לפי סעיפים 88 ו-61(1) לחוק; וטיעון משפטי ועובדתי בידיעה שאינו נכון, לפי סעיף 34 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק. על פי הנטען בכתב הקובלנה, הכולל שלושה אישומים, המבקש הפסיק את הטיפול המשפטי עבור המתלוננים, חדל מלענות לשיחותיהם והתעלם מהודעותיהם, ואף ביטל את הפגישות עמם באופן חוזר ונשנה; חתם על ייפוי כוח לטובת בתם של המתלוננים עבור ביצוע פעולות בבית המשפט, בטענת כזב כי זו מבצעת עבור משרדו שליחויות משפטיות; עיכב כספים, שיקים וכתב ערבות שנמסרו לידיו וכן את המסמכים שבתיק שלא כדין, ולא השיב לפניות המתלוננים בנדון; ואף לא השיב לפניות המשיבה לצורך קבלת עמדתו ביחס לתלונת המתלוננים.

3.

ביום 15.8.2017 הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו בגין מעשיו. בפתח הכרעת דינו עמד בית הדין, בין היתר, על התנהלותו הבעייתית של המבקש בהיבט הדיוני, שחרף החלטות שונות בענין, לא הגיש תשובה המפרטת את גרסתו לאירועים הנטענים, לא התייצב לדיון שמיעת הראיות ולא הגיש סיכומים. בית המשפט ביסס את הרשעת המבקש על עדותם של העדים מטעם הקובלת וקבע כי זו הותירה עליו רושם מהימן וכי גרסתם נמצאה עקבית, ברורה ומתיישבת עם הגיונם של דברים ועם החומר הראייתי שהוגש בתיק; זאת לעומת עדותו של המבקש, שנמצאה כלא אמינה "וזאת בלשון המעטה". בית הדין אף ציין כי "מן הראוי היה, שהנקבל [המבקש] לא היה בוחר לנהל בפנינו הליך סרק לאחר הכפשה והתשה של המתלוננים" .

4.

ביום 9.3.2020 גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש עונש של הוצאה לצמיתות מחברותו בלשכת עורכי הדין, פיצוי למתלוננים בסך של 10,000 ₪ והוצאות למשיבה בסך של 5,000 ש"ח.

5.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (לעיל ולהלן: בית הדין המשמעתי הארצי ).

6.

לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, ועל יסוד הסכמת המשיבה, קיבל בית הדין המשמעתי הארצי באופן חלקי את ערעור המבקש על הכרעת הדין בעניינו והורה על זיכויו מהעבירה של שליחת יד בכספי לקוח, אך לא מצא להתערב בהרשעתו ביתר העבירות. בית הדין דחה את טענת המבקש לענין השימוש בייפוי הכוח הכוזב במזכירות בית המשפט, וכן דחה את טענותיו המקדמיות של המבקש שעיקרן פגיעה בזכותו להליך הוגן בשל פגמים שנפלו בהליך ומטעמים של הגנה מן הצדק, בקובעו כי אין בפגמים שנפלו בניהולו של ההליך המשמעתי בבית הדין המשמעתי המחוזי, כדי לרדת לשורשו של ההליך ולהביא לביטולו.

לגבי גזר הדין נקבע כי יש מקום להקל באופן משמעותי בעונשו של המבקש עקב זיכויו מהעבירה החמורה של שליחת יד בכספי הלקוח, ובשל חלוף זמן רב ממועד ביצוע מעשיו, התמשכות הליכי המשמעת ללא הצדקה של ממש, ועינוי הדין הקשה שנגרם לו עקב כך. בהמשך לכך, שקל בית הדין את שיקולי הענישה הדרושים לענין, לקולא ולחומרה, ובהם מעשיו החמורים של המבקש ה"פוגעים - פגיעה של ממש - בכל עקרונות היסוד העומדים בבסיס מקצוע עריכת הדין", עברו המשמעתי המכביד ונסיבותיו האישיות, ולבסוף הפחית את עונשו והעמידו על חמש שנות השעיה בפועל, חלף הוצאה לצמיתות מחברותו בלשכה, ופיצוי למתלוננים בסך של 5,000 ₪.

7.

המבקש ערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה כאמור את ערעורו בכל הנוגע להרשעתו, אך מצא מקום "להמתיק את דינו" ולהעמיד את עונשו על ארבע שנות השעיה בפועל. אשר להרשעה קבע בית המשפט בין היתר כי היא "נטועה כדבעי בחומר הראיות בתיק ומבוססת, בין היתר, על התרשמותה של הערכאה הדיונית מעדויותיהם של המערער [המבקש] והמתלוננים", וכי לא נמצא פגם בהרשעתו שיש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור. בתוך כך ציין בית המשפט כי פרשנותו הרחבה של בית הדין הארצי להוראת סעיף 34 לכללי האתיקה ותחולתו במקרה של הטעיה שביצע עורך דין מתוקף תפקידו כלפי מזכירות בית המשפט ובגדרי הליך המתנהל בבית המשפט, מקובלת עליו. אשר לעונשו של המבקש, מצא בית המשפט, "ולא בלי לבטים", כי התמשכות הליכי המשמעת בעניינו של המבקש אשר חרגו מגדר הסביר ועלו כדי עינוי דין של ממש, מצדיקים התערבות מסוימת בעונשו, שכשלעצמו אינו חורג ממדיניות הענישה בעבירות דומות. כן ניתן משקל לחומרת מעשיו ולעברו המשמעתי המכביד לרבות בעבירות דומות וחמורות, ולכך שמאז 2011 לא יוחסו למבקש מעשים נוספים.

8.

מכאן הבקשה לרשות הערעור שלפניי, בה שב וטוען המבקש נגד אופן ניהול ההליכים נגדו ונגד הקביעות של בתי הדין המשמעתיים, כמו גם ביחס לשגיאות שנפלו, לטענתו, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנוסף טוען המבקש נגד העונש שהוטל עליו. אשר על כן, מבקש המבקש לזכותו מן המיוחס לו בכתב הקובלנה, ולחילופין - לבטל את עונש ההשעיה בפועל ולהפחית משמעותית את יתר רכיבי הענישה הכספיים.

9.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בקשות רשות ערעור הנוגעות להליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין מגיעות לבית משפט זה "בגלגול רביעי", קרי לאחר שנבחנו לפני שלוש ערכאות. בהתאם, רשות ערעור במקרים מעין אלה ניתנת במשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה, כדבריו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פסקה ז (10.5.2009). בענייננו, לא מתעוררת כל שאלה עקרונית כללית המצדיקה רשות לערער, לרבות טענות המבקש לענין פרשנות כלל 34 לכללי האתיקה, לגביו אימץ בית המשפט קמא את פרשנות בית הדין המשמעתי הארצי, וזו מקובלת גם עלי.

10.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.