בר"ש 9205/20עזריאל פרידנברג נ. לשכת עוה"ד במחוז ירושלים

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם ) בעב"י 29616-10-20 מיום 21.12.2020, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי ) בבד"א 11/20 ובד"א 14/20 מיום 14.9.2020, אשר דחה את ערעור המבקש וקיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים (להלן: בית הדין המחוזי ) בבד"מ 41/19 מיום 19.2.2020.

2.

ביום 14.7.2019 הורשע המבקש בת"פ 33951-02-19 (להלן: התיק הפלילי ), על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של הכנסת והוצאת חפצים מהכלא והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, ונידון בין היתר ל-19 חודשי מאסר בפועל. לנוכח הרשעת המבקש, הגישה נגדו המשיבה כתב קובלנה לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק ), בה התבקש כי ייגזר עליו עונש של 8 שנות השעיה בפועל. ביום 16.7.2019, נענה בית הדין המחוזי לבקשת המשיבה, שהוגשה מכוח סעיף 78 לחוק, והורה על השעיית המבקש מחברותו בלשכה באופן זמני ועד להחלטה אחרת.

3.

ביום 19.2.2020 הרשיע בית הדין המחוזי את המבקש בפרטי הקובלנה. בית הדין קבע כי דבק קלון במעשים בהם הורשע המבקש בתיק הפלילי, ולאחר ששקל את מכלול השיקולים לקולא ולחומרה גזר על המבקש, בין היתר, עונש של 4 שנות השעיה בפועל, שירוצו החל מיום מעצרו עד לתום ההליכים בתיק הפלילי (5.2.2019).

4.

הצדדים ערערו על פסק הדין לבית הדין הארצי. המשיבה ערערה על קולת העונש וכן דרשה כי ההשעיה תרוצה ממועד השעייתו הזמנית של המבקש, ביום 16.7.2019. המבקש ערער על הרשעתו וטען כי יש לבטלה מטעמים של הגנה מן הצדק, בשל זיהום ההליך שנגרם מחשיפה אסורה של עברו הפלילי שהתיישן, ולחלופין ערער על חומרת העונש וטען כי קיימות נסיבות מקלות שונות המצדיקות להעמיד את עונשו על תקופת השעייתו בפועל עד להכרעה בערעור.

5.

ביום 14.9.2020 דחה בית הדין הארצי את ערעור המבקש וקיבל באופן חלקי את ערעור המשיבה. בית הדין דחה את טענת המבקש בדבר זיהום ההליך בשל חשיפת עברו הפלילי שהתיישן, בקבעו כי בפועל התעלם בית הדין המחוזי מעברו הפלילי של המבקש בעת גזירת העונש, וזאת על אף שממילא היה הוא מוסמך להידרש לנתון זה. באשר לעונש, נקבע כי נוכח חומרת מעשי המבקש, אשר דבק בהם קלון, ובשים לב לכך ששלל הנסיבות לקולא עליהן עמד בית הדין המחוזי אינן מצדיקות הקלה בעונש, יש להחמיר את העונש ולהעמידו על 6 שנות השעיה בפועל, שירוצו מיום תחילת השעייתו הזמנית של המבקש (16.7.2019). בתוך כך, הבהיר בית הדין כי לשונו הברורה של סעיף 78(ז), קובעת כי ניתן לנכות מעונש ההשעיה בפועל אך ורק את תקופת ההשעיה הזמנית.

6.

המבקש ערער על פסק דינו של בית הדין הארצי לבית המשפט המחוזי בירושלים, תוך שחזר על הטענות שהעלה בפני בית הדין הארצי. בדיון שהתקיים בערעור הסכים המבקש עם הקביעה כי דבק קלון במעשיו, ומיקד את ערעורו בטיעוניו להקלה בעונש ההשעיה ולניכוי ימי מעצרו ממנה.

7.

ביום 21.12.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, משמצא כי אין בעונש שהוטל על המבקש כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה או מתכליותיו של הדין המשמעתי, באופן שמצדיק את התערבותה החריגה של ערכאת הערעור. באשר לניכוי תקופת מעצרו של המבקש מעונש ההשעיה בפועל, קבע בית המשפט כי בנסיבות הענין ניכר שבית הדין הארצי גזר את עונשו של המבקש תוך התחשבות בתקופת מעצרו, וכי על כן לא נפל בהיבט זה פגם בגזר הדין.

8.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי, אשר נטען כי מעלה שתי שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור, הן בדבר סמכותם של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין להידרש לעבר פלילי שהתיישן, והן באשר לאפשרות לנכות ימי מאסר, בהם נמנעה מעורך הדין האפשרות לעסוק במקצוע, מעונש ההשעיה בפועל שנגזר עליו.

9.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בקשות רשות ערעור הנוגעות להליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין מגיעות לבית משפט זה "בגלגול רביעי", קרי לאחר שנבחנו לפני שלוש ערכאות. בהתאם, רשות ערעור במקרים מעין אלה ניתנת במשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה , כדבריו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פסקה ז (10.5.2009).

10.

באשר לסמכות בית הדין של לשכת עורכי הדין להידרש לעברו הפלילי של המבקש, יובהר כי סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א- 1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי ), עליו מסתמך המבקש, אוסר על מסירת מידע אודות עברו הפלילי של אדם מכוח סעיפים 9-6 לחוק המרשם הפלילי, וזאת ככל שמיום ההרשעה חלף פרק הזמן הרלבנטי הנקוב בסעיף. לעומת זאת, היזקקותו של בית הדין של לשכת עורכי הדין לעברו הפלילי של אדם, בבואו להכריע בקובלנה שהוגשה נגדו, נעשה מכוח סעיף 5 לחוק המרשם הפלילי, הקובע כי המשטרה תמסור מידע הרשום במרשם הפלילי לרשויות ולבעלי תפקידים המנויים בתוספת הראשונה לחוק זה, כאשר בין אלו נכללו, בפריט י' לתוספת, גם בית משפט או בית דין הסבורים כי גילוי המידע הוא מהותי לדיון. על כן, משקבע בית הדין הארצי כי עברו הפלילי של המבקש מהווה מידע מהותי בנסיבות הענין, ברי כי היה מוסמך להידרש אליו בפסק דינו.

11.

באשר לסוגיית ניכוי ימי מאסרו של המבקש בגין הרשעתו בתיק הפלילי מעונש ההשעיה בפועל שגזר עליו בית הדין, יודגש כי הסמכות להפחית מעונשו של נאשם את תקופת מעצרו היא סמכות שבשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית (ראו למשל: רע"פ 7584/14 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 והאסמכתאות שם (2.12.2014)). על כן, די בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי בית הדין הארצי גזר את עונשו של המבקש תוך שהתחשב אף בתקופה בה היה נתון מאחורי סורג ובריח, כדי לדחות את טענת המבקש לפיה היה בית הדין מחויב לנכות מעונש השעייתו את תקופת מאסרו.

12.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.