בש"א 1001/18 שי מגוז נ. הכונס הרשמי

1.

המבקש עותר למתן ארכה להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.11.2017, בו בוטל הליך פשיטת הרגל שהתנהל בעניינו.

אציין כי ההליך אשר צורף לבקשה המקורית התייחס הן לפסק הדין האמור והן להחלטה מיום 28.12.2017 בה נדחתה בקשתו לביטול פסק הדין, אך בהשלמה מיום 14.3.2018, אשר הוגשה בהמשך להחלטה מיום 15.2.2018, הבהיר המבקש כי השגתו מכוונת לפסק הדין מיום 1.11.2017.

הבקשה הוגשה ביום 4.2.2018, שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין והתבקשה בגדרה ארכה עד ליום 20.2.2018. תחילה ציין המבקש כי פסק הדין הומצא לידיו "באיחור רב", אך בהתאם להחלטותיי נדרש הוא לפרט את מועד המצאת פסק הדין, ובהשלמה שהגיש, הנתמכת בתצהיר, ציין כי זה הומצא לידיו ביום 4.12.2017. לטענת המבקש הוא לא היה מודע לכך שבאפשרותו להשיג על פסק הדין, בהדגישו כי המשיבים לא העמידו אותו על האפשרות לעשות כן.

המשיב 1 לא התנגד למתן ארכה קצרה להגשת הערעור, ואילו המשיב 2 מתנגד למבוקש. בין היתר ציין המשיב 1 כי סמוך לאחר מתן פסק הדין הוגשו על ידי המבקש בקשות לביטול פסק הדין, כך שלא ניתן לקבל את טענתו בדבר מועד ההמצאה. במענה לכך השיב המבקש כי אכן נפלה טעות בתאריך שציין.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל החומר שבתיק, סבורה אני כי הכף נוטה לדחיית הבקשה.

תחילה למועד ההמצאה של פסק הדין - נתון אשר לו משמעות רבה שכן ממנו נגזר משך האיחור בהגשת הבקשה. כאמור תחילה לא פירט המבקש את המועד הרלבנטי, ולאחר שתי החלטות בהן התבקש להתייחס לכך ציין כי פסק הדין הומצא לידיו ביום 4.12.2017. נתון זה הסתבר כבלתי נכון - הן נוכח בקשה לעיון חוזר בפסק הדין אותה הגיש המבקש יום לאחר מתן פסק הדין (2.11.2017), הן נוכח הרישום באתר "נט המשפט" לפיו פסק הדין הומצא בדואר ביום 13.11.2017 (במערכת "נט המשפט" צוין כי ההמצאה בוצעה "בהעדר הנמען, נמסר למי שגר עימו בבית"), וכאמור המבקש עצמו הודה בתשובה שהגיש כי נפלה טעות לעניין מועד ההמצאה. הבקשה הוגשה אפוא פרק זמן ניכר לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. אעיר בהקשר זה כי בבקשה ציין המבקש כי המועד האחרון להגשת ההליך חלף ביום 28.1.2018, אולם נוכח הבהרתו של המבקש כי הוא מעוניין להשיג בזכות על פסק הדין שניתן בעניינו (ולא על ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין, אשר האחרונה שבהן ניתנה ביום 28.12.2017), המועד להגשת הערעור חלף למעלה מחודש לפני מועד הגשת הבקשה. יודגש בהקשר זה כי בהגשת בקשה לעיון חוזר או לביטול החלטה, אין כדי להאריך את פרק הזמן הנתון לבעל הדין להשיג על ההחלטה המקורית.

בפרק הזמן שחלף ממועד מתן פסק הדין הגיש המבקש בבית המשפט המחוזי ארבע בקשות לביטול פסק הדין (במועדים 2.11.2017, 6.11.207, 26.11.2017 ו-4.12.2017), באחרונות שבהן טען לשינוי נסיבות. בקשות אלו נדחו, ורק לאחר דחייתן, ולאחר פרק זמן נוסף אשר חלף, הגיש המבקש בקשת ארכה בבית משפט זה. טענתו המרכזית של המבקש היא כי לא ידע על האפשרות להשיג על פסק הדין והוא מלין על כך שהמשיבים לא יידעו אותו על כך.

קיים קושי לקבל את טענתו זו של המבקש. המבקש אמנם אינו מיוצג, אך גם בעל דין שאינו מיוצג הטוען לטעות שבדין נדרש להוכיח כי "הטעות שבדין שהובילה לאיחור בהגשת הבקשה היא טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה" וזאת במישור האובייקטיבי או במישור הסובייקטיבי (ראו: בש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פסקה 8 (10.10.2012)). בענייננו הדין ברור ומפורש, והמבקש אף לא הוכיח כי "עשה מאמץ כן למניעת הטעות", שכן הוא עצמו לא טוען כי עשה נסיון כלשהו לברר, באמצעות המשיבים או בכל דרך אחרת, האם באפשרותו להשיג על פסק הדין ומהו פרק הזמן בו עליו לעשות כן, וממילא לא הוכיח כי עשה פעולות סבירות, כמצופה גם מבעל דין שאינו מיוצג (ואעיר בהקשר זה כי בהחלטתו מיום 26.11.2017 העיר בית המשפט המחוזי כי "אם החייב אינו יודע כיצד לפעול, מן הראוי שיסתייע ביעוץ/ייצוג משפטי"). כן לא הבהיר המבקש מתי נודע לו כי באפשרותו להשיג על פסק הדין וכיצד, כך שלא ניתן אף לבחון האם פעל בזריזות המתבקשת עת הסתבר לו הדבר.

עוד אוסיף כי מן המסמכים שהגיש המבקש במסגרת ההליך שבכותרת (אשר בנסיבות העניין יתקבלו כולם לרישום) עולה הרושם כי במהות הדברים טענתו המרכזית של המבקש היא כי חל שינוי נסיבות מאז מתן פסק הדין, שינוי אשר בעטיו יש לשנות מפסק הדין שניתן. אולם בהקשר זה דומה כי היה עליו להפנות את ההליך הערעורי כלפי ההחלטה מיום 28.12.2017, בה נדחתה בקשתו לביטול פסק הדין מחמת שינוי נסיבות, או להגיש בקשה עדכנית לבית המשפט המחוזי הכוללת את כל המסמכים העדכניים שצירף במסגרת הבקשה הנוכחית (ובאמור יש להשליך גם על סיכויי הערעור כלפי פסק הדין, אשר ניתן בהתבסס על המסמכים שהיו בפני בית המשפט אותה עת). בהחלטה מיום 15.2.2018 העמדתי את המבקש על כך שבהתייחס להחלטה מיום 28.12.2017 לא נתונה לו זכות ערעור וכי ניתן היה להשיג עליה ברשות. המבקש בחר כאמור שלא לכלול בבקשה שבכאן בקשה למתן ארכה להשיג (ברשות) על ההחלטה האמורה (אלא עמד על הגשת ערעור בזכות על פסק הדין), ומשכך בהתייחס לכך ניתנת ההחלטה. בכל הנוגע לערעור על פסק הדין - ומן הטעמים שפורטו לעיל - סבורה אני כי המבקש לא הוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה, ולפיכך הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין ונוכח מהות ההליך, לא ייעשה צו להוצאות.