בש"א 10211/08 יעקב פורוש נ. חוה דייטש

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

הבקשה נסבה על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתן ביום 27.10.2008. בפסק הדין נדחתה בקשת המבקשים לבטל פסק בורר של כב' הרב אשר ברנדפוסר ופסק הבורר אושר. פסק הדין בדבר אישור פסק הבורר התבסס על הקביעה כי הבקשה לביטול הפסק הוגשה באיחור, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד.

2.

הארכה שהתבקשה בבקשה לפניי היא עד לסיום הליכי הבוררות המתקיימים בפני בית דין צדק של העדה החרדית בירושלים, ולמצער עד ליום 31.12.2008. על פי הנטען בבקשה, המבקשים היו נוכחים בעת הקראת פסק הדין, אך הוא לא הוקרא להם במלואו והם לא קיבלו לידיהם את פסק הדין, גם לאחר שביקשו זאת. נמסר להם, לטענתם, כי פסק הדין יישלח אליהם בדואר. בסופו של דבר הומצא להם פסק הדין על ידי הצד שכנגד רק ביום 1.12.2008. לטענתם רק ממועד זה יש למנות את המועד להגשת ההליך. לחלופין מעלים המבקשים מספר טעמים המצדיקים לשיטתם הארכת מועד. האחד, מדובר בטעות שבדין, שכן בא-כוח המבקשים סבר כי מניין הימים מתחיל לאחר המצאת ההחלטה, והאיחור עומד על ששה ימים בלבד. השני, המשיבים לא הסתמכו על כך שלא תוגש בקשת רשות ערעור, דבר הנלמד מכך שטרחו לבצע המצאה של פסק הדין ביום 1.12.2008. כן מציינים המבקשים כי בין הצדדים מתנהל, במקביל, גם הליך בבית משפט השלום וכן הליך בפני בית דין צדק של העדה החרדית, אליו פנו בזמנו המשיבים עצמם. הטעם השלישי עליו מתבססים המבקשים הוא כי סיכויי הבקשה לרשות ערעור גבוהים לשיטתם.

3.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, פסק הדין כולו שומע באוזני הצדדים ובאי כוחם ביום 27.10.2008, וממועד זה יש למנות את התקופה להגשת ההליך. על מנת לתמוך בטענה זו צירפו המשיבים תצהיר של עורך דין אשר לדבריו נכח באולם עת הוקראה ההחלטה. מכאן טענת המשיבים כי הבקשה להארכת מועד, שהוגשה ביום 2.12.2008, הוגשה ששה ימים לאחר שהסתיימה התקופה להגשת ההליך. המשיבים טוענים עוד כי אין יסוד לטענת המבקשים לפיה מי מטעמם המציא לידי המבקשים את ההחלטה ביום 1.12.2008, ובוודאי שאין לקבוע על בסיס טענה זו כי המשיבים ידעו על כוונת המבקשים להגיש בקשה לרשות ערעור.

4.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור הינו שלושים ימים מיום שניתנה ההחלטה (תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) (להלן: התקנות ). התקנות מוסיפות וקובעות כי "מנין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער או המבקש ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה;ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה" (תקנה 402 לתקנות). על פי האמור בשולי החלטה של בית המשפט המחוזי, ההחלטה ניתנה ביום כ"ח בתשרי תשס"ט (27 באוקטובר 2008) במעמד הצדדים. המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח כי חרף האמור בהחלטה, זו לא ניתנה לפניהם. יצוין כי אפילו הייתה מוכחת טענת המבקשים כי בית המשפט לא הביא לפניהם את מלוא נימוקי ההחלטה, אין המדובר במצב בו שלב ההנמקה הופרד משלב ההכרעה. המבקשים ידעו כבר ביום 27.10.2008 כי עומדת לרשותם ההחלטה במלואה, על מלוא נימוקיה. ככל שנמנעו המבקשים מלקבל את ההחלטה הכתובה, הדבר אינו יכול להצדיק סטייה מהוראות תקנה 402 לגבי אופן מניין הימים. נמצא, כי המבקשים פנו לבית משפט זה לאחר שתם המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור.

5.

תקנה 528 לתקנות קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". לא מצאתי כי הטעמים שהעלו המבקשים מגיעים כדי "טעמים מיוחדים" המצדיקים היעתרות לבקשה. לגבי הטעות הנטענת של בא-כוח המבקשים, הרי שלא מדובר בטעות סבירה שעשויה להקים טעם מיוחד. הדין בעניין מניין ימים להגשת הליכי ערעור הינו מושרש וידוע כך שפשר הטעות כלל אינו נהיר. גם הטענה כי המשיבים לא הסתמכו על כך שלא תוגש בקשת רשות ערעור אינה יכולה לסייע בידי המבקשים. ראשית, המשיבים מתכחשים לעצם הטענה כי המציאו לידי המבקשים את פסק הדין. שנית, משחלפו שלושים ימים מעת שהוקראה ההחלטה במעמד הצדדים רשאים היו המשיבים להניח כי המבקשים משלימים עם פסק הדין וכי לא יוגש הליך ערעורי נוסף. לבסוף, לא שוכנעתי כי סיכויי ההליך טובים במידה המטה את הכף לטובת היענות לבקשה להארכת מועד.

הבקשה נדחית איפוא. המבקשים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 1,500 ₪. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל.